<h1>רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הלוקח עובר חמורו פטר חמורו של עובד כוכבים עד שהוא במעי אמו. והמוכר לו או ישראל המוכר לעובד כוכבים עובר חמורו. ואע"פ שאינו רשאי כדאמרי' במסכת ע"ז [י"ד ע"ב] דאין מוכרין בהמה גסה לעובד כוכבי'. והמשתתף לו או מי שנותן לעובד כוכבים חצי חמורו בשותפות. או המקבל מן העובד כוכבים לשמור חמורו שיהו מחצית עובריה שלו או ישראל הנותן חמורו לעובד כוכבים בקבלה שיהו הוולדות למחצה או לשליש ולרביע שלו פטור מן הבכורה. שנאמר הקדשתי לי כל בכור בישראל כלומר שיהא כולו מישראל שלא יהא לעובד כוכבים חלק בו. ומפרש באידך פירקא [י"ג ע"א] מאי אריא דתני עובר חמורו ברישא והדר תני עובר פרתו ליתני עובר פרה ברישא וכו'.
כל הני למה לי הלוקח והמוכר והמשתתף והמקבל והנותן. משום דקא מייתי לה לקדושה שאין עושה בו מלאכה בשבת הלכך הקילו על הלוקח עובר שיהא אותו עובר עצמו פטור מן הבכורה. אבל מוכר עובר חמורו דקא מפקע ליה מקדושת שבת ובכורה אימא ליקנסוה שיתן פדיונו לכהן קמ"ל דלא. והמשתתף לו למה לי השתא הלוקח היכא דכוליה עובר דישראל פטור משתתף דלית ליה אלא חציו מיבעיא. להא אתא לאשמועינן לאפוקי מדרבי יהודה לא אמר בהדיא אלא הכי קאמר לקמן ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים דהיינו שותפות דמקבלה לפטומה ולחלוק לוולדות. דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי דאיניש אחרינא דחזי דהאי לא פריק עובר חמורו זה אמר כך לא צריכנא למפרק בכור חמורי דלא ידע דאיהו דלא פרק בכור חמורו משום דיהב ליה בקבלה לעובד כוכבים. מהו דתימא ליקנסיה דליפרקיה דלא ליתי לאיחלופי קמ"ל דלא. תנן התם הכי רישא דמתניתין אין מוכרין בהמה גסה לעובד כוכבים עגלים וסייחין וקא חשיב כולהו וקתני ר' יהודה מתיר בשבורה למוכרה דלאו בת מלאכה היא ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושה בו מלאכה שחייב עליה חטאת דסתם סוס לרכיבה ורכיבה אינה אלא משום שבות דחי נושא את עצמו. עובר כשהוא במעי אמו מאי אמר ר' יהודה דמתיר בשבורה מותר האי עובר למוכרו לעובד כוכבים אי לא. משום דשבורה היא דלא חזי למלאכה. עובר נמי שבור הוא אצל מלאכה. או דלמא משום הכי מתיר בשבורה דלאו היינו אורחיה שאין דרכה של בהמה שתהא שבורה והשתא כי הויא שבורה שרי לזבונה לעובד כוכבים. אבל עובר היינו אורחיה דהוי כשבור שהוא שבור במעי אמו ועד שהוא קטן לא חזי למלאכה אבל לאו כשבור דמי דהאי אתי לכלל מלאכה לכשיגדיל ולימא דאסר ביה ר' יהודה. ולא פליג ר' יהודה במתניתין מכלל דסבירא ליה נמי דאינו רשאי למכור עובר לעובד כוכבים. דלא קתני דפליג ר' יהודה. וכי ס"ד דלא פליג בהוו הא איכא דפליג כדאמרינן לקמן ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה מעלין וכו'. שותפין עובדי כוכבים חייב בבכורה אלא פליג אשותפין והוא הדין אכולהו ואי לא קתני פלוגתא במתניתין פליג בברייתא ומדפליג ש"מ לר' יהודה מותר למכור עובר לעובד כוכבים. מעלין אותו דשמין אותו ולד בשוויה כמה הוא שוה. ונותן חצי דמיו לכהן החצי שהוא שלו. אע"פ שאינו רשאי ליתנו לעובד כוכבים בקבלה לפי שעושה בו מלאכה בשבת ועוד שמפקיעו מן הבכורה. קונסין אותו עד וכו' שיפדה עובר מן העובד כוכבים אפי' שאינו יכול לפדותו מן העובד כוכבים אם לא יתן לו עשר ידות יותר מכדי דמיו. ונותן דמיו של עובר לכהן ואע"ג דכתיב תפדה בשה יכול לפדותו אפי' בדמים כדתניא לקמן [י"א ע"ב] דלא באה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו אבל שאר בכורות בהמה טהורה אין פודין אותן בדמים אלא נותן הבכור לכהנים ואם רצה הכהן למכרו לו רשאי ומ"ט נותן כל דמיו לכהן ולא סגי בחצי דמיו משום דעיקר בהמה דישראל.
<h2>דף ב:</h2>
מאי לאו הא דקתני קונסין לו אעובר קאי ומשום דאינו רשאי אלמא דר' יהודה סבר דאסור למכור עובר לעובד כוכבים הואיל דהיינו אורחיה. אבהמה קאי דקונסין אותו אבל עובר רשאי למכור. והא עד עשר בדמיו קתני דמשמע דמי עובר. תני דמיה דמשמע של בהמה. ואי בהמה קא בעית למימר כל דמיה. כהן מאי עבידתיה בבהמה עצמה אמאי יהיב ליה כל דמיה אלא לאו אעובר קאי לא לעולם סבירא ליה בעלמא דמוכרין עובר לעובד כוכבים דכשבור הוא והכא מאי שנא דקתני קונסין דמשמע נמי אעובר כגון דיהב ליה לעובד כוכבים בהמה מעוברת לפטומה דלכי מיפטמה לה ליזבנו וליחלקו דמיה דהשתא אבהמה גופה קנסי ליה ומיגו דקנסי ליה כו'. והיינו ונותן כל דמיו לכהן אבל בעלמא שרי לזבוני לעובד כוכבים. והאי נמי כיכול להתרפאות דמי דלכשיגדיל חזי למלאכה ש"מ דעובר אסור למכור לעובד כוכבים לר' יהודה. איכא דמתני לה הא דר' יהודה אמתניתין ולא בעי לה מיבעיא. לימא מתני' דלא כר' יהודה דמדשרי ר' יהודה בשבורה ה"ה דשרי נמי אעובר וכשבור דמי. אפילו תימא ר' יהודה ובשבורה (שרי אסר) [הוא דשרי] דלאו היינו אורחיה כדאמר לעיל אבל בעובר אסר דהיינו אורחיה למיהוי כשבור עד שהוא במעי אמו אבל לבסוף חזי למלאכה ואסור.
מכר בהמה שאינה מעוברת לעובד כוכבים לעובריה שיהיו העוברים של שניהם. תיבעי לתרוייהו דהכא לא מזבין לא בהמה עצמה ולא עובר דאכתי לא מיעברא. בשבורה דלא אתי לאיחלופי בשלמה אבל [שלמה] היכא דזבין בהמה לעובריה דבהמה גופה שלמה היא ואתי לאיחלופי במכירת שלמה אחריתי שלא לעובריה לחלוטין ואסר. או דלמא ומה שבורה דפסקה מיניה דלחלוטין מזבנא לעובד כוכבים דאע"ג דאיכא למיחש למכירת חלוטה אחר דשלמה אפי' הכי שרי. וכ"ש שלימה לעובריה דלא פסקה מיניה דלא מזבנא לגמרי דשרי או דלמא לרבנן ומה שבורה דלא אתי לחלופי בשלימה אפי' הכי אסרי רבנן דלמא אתי לחלופי מכירת חלוטה דשלמה אטו מכירה חלוטה דהא כ"ש שלמה לעובריה דאתי לחלופי שלמה בשלמה ומיחש לחלוטין וקא ס"ד מאן דאסר בהמה לעובר' דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי לחלוטין ה"ה דאוסר למוכרה לעובד כוכבים לגיזה וחלבה דאיכא למימר נמי דלמא אתי לאיחלופי הא מכירה דשלימה אטו שלימה אחריתי דחלוטין לטעמ' דרבנן. וטעם דרבנן משו"ה ומי מצית אמרת דהאי דקא אסרי רבנן בשלימה משום דאתי לאיחלופי ומי תלי טעמא באיחלופי אמרו לו לר' יהודה אמאי קא שרית בשבורה והלא מרביעין עליה ויולדת ונמצא דבהמה גסה שלמה מכר לו אלמא דטעמייהו דרבנן דאסרי משום עובר הוא משום דאסור למכור עובר לעובד כוכבים ולא משום איחלופי וכיון דלא חיישי לאיחלופי אלא משום עובר ש"מ לגיזה ולחלבה שרי. לעולם טעמייהו דרבנן דחיישי לאיחלופי והם ה"נ אסרי לגיזה ולחלבה. והכי קאמרי ליה וכו' מ"ט קא שרית בשבורה כמאן דזבנה ניהליה לשחיטה דמי דמיד נוחרה וליכא דידע דזבנה לעובד כוכבים ולא אתי לחלופי מכירה חלוקה במכירה חלוטה דהא מיד נוחרה וליתא בעין ודאי ליכא למימר הכי דמיד נוחרה אבל משהי לה כדי להרביעה שתלד וכיון דמשהי לה אתי לחלופי אטו מכירה חלוטה ואמאי קא שרית הא אינו נוחרה. ואמר להן ר' יהודה לכשתלד כלומר כשתראו שום שבורה שיולדת תימרו לי מ"ט שרית בשבורה דודאי אינה יולדת דלא מקבלה זכר משום דשבורה היא ואינה יכולה לסובלו הלכך שרי ר' יהודה דלא חייש דלמא משהי לה לצורך וולדות. אבל שלמה לעוברה לר' יהודה עדיין תיבעי לך. ולא קתני אנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי מדלא תני הכי ש"מ דסבירא להו לרבנן דמוכר בהמה לעובר דקבלה היינו למחצית שבח וולדות והיינו בבהמה לעובריה. וליטעמיך המשתתף דלא קתני אע"פ שאינו רשאי הכי נמי דרשאי להשתתף. לא ישמע על פיך שלא תבקש בפיך שישבע לך בעבודה זרה שלו. אלא תנא במכירה אע"פ שאינו רשאי וה"ה לשותפות דאינו רשאי להשתתף לו וה"ה דאינו רשאי ליתן לו בהמה בקבלנות דהמוכר בהמה לעוברים אסור לרבנן. ומאי שנא מכירה דנקט דגבי מכירה קתני אע"פ שאינו רשאי דעיקר איסורא במכירה היא להכי תנא בה דאינו רשאי וה"ה לכולהו. שיד עובד כוכבים באמצע שיש לו שום חלק בה.
<h2>דף ג.</h2>
מאי לאו הא דקתני אע"פ שאינו רשאי אבהמה קאי דאין נותנין לו בקבלה למחצית שכר וה"ה לר' יהודה דאין מוכרין בהמה לעובריה. לא אעובר קאמר דאינו רשאי דכיון דמעוברת היא כשנותנים לו בקבלה אסור משום עובר. אבל אם אינה מעוברת ורוצה למכור לעובר אכתי לא ידעינן. דיקא נמי דקתני אותו בדמיו ש"מ דאעובר קאי ומיהא ליכא למשמע לר' יהודה אם מוכר בהמה לעובריה או לא. הא דקתני קונסין וכו' מסייע ליה לר' שמעון בן לקיש. הא דקתני עד עשר בדמיו דוקא הוא דאם העובד כוכבים (מורידו) [מעליהו] עד עשר' בדמיו קונסין אותו שיתן לו עד עשרה בדמיו ויפדנו או לאו דוקא עשר אלא גוזמא בעלמא קאמר דאשמועינן דמחייבין אותו לפדותו אפי' יותר משוויו אבל לא כל כך עד עשר. עד מאה בדמיו מדנקיט גבי עבד מאה ידות יותר מדמיו ש"מ דהאי עשרה דאמר גבי בהמה דוקא קאמר דאי לאו דוקא ליתני נמי בעבד עשרה. לעולם גבי בהמה לאו דוקא ושאני בעבד משום הכי נקיט מאה ולא אמר נמי עשר דכל יומא מפקע ליה ממצות כי זבניה לעובד כוכבים משום הכי קנסינן ליה הכי. איכא דאמרי דקאמר ר"ל גבי בהמה [עד מאה] וכולא מילתא תאני בענינא אחרינא. תנן כו' עד עשרה בדמיו תיובתא דרבי שמעון בן לקיש דאמר עד ק'. לא קשיא דגבי מכירה משום הכי קנסינן ליה עד ק' דפסקה מיניה דלגמרי זבנה. קבלנות כו' הילכך עד עשר קנסינן ליה טפי לא. דוקא או לאו דוקא הא דקתני עד מאה בדמיו דוקא ממש עד מאה או לאו דוקא אלא גוזמא קתני משום דמכר לה דקונסין אותו יותר ויותר מכדי דמיה אבל לא כולי האי אבל בקבלנות יותר מכדי דמיה יהיב אבל לא כולי האי כמוכר. עד עשרה בדמיו דלהך לישנא תאני איפכא למילתיה דר' יהושע. ומדקאמר גבי עבד עשרה בדמיו וגבי בהמה ק' ש"מ דהאי ק' דגבי בהמה לאו דוקא דהשתא ומה עבד דכל יומא מפקע ליה ממצות לא קאמר אלא עשרה בדמיו כ"ש בהמה וש"מ לאו דוקא. שאני עבד דלא הדר לעולם דוקא קאמר בבהמה מאה וגבי עבד משום הכי אמר עד עשרה ותו לא דשאני עבד דלא הדר ליה ברצונו אצל ישראל רבו דמאחר שמכרו רבו לעובד כוכבים שונא את רבו ולא בעי למהדר ליה הלכך לא קנסינן ליה לרבו טפי אלא עד עשרה בדמיו. ומותבינן בהמה מ"ט אמרינן עד מאה בדמיו משום דקא הדרא הבהמה לרבה דלא איכפת ליה אם תחזור ואי משום הכי הוא דבהמה הדרא אי הכי מ"ט דאמרינן עד מאה ליקנסיה דליפרוק לה (אפי' טפי ממאה) [טפי חד] בדמיה. אלא הא דאמרינן בעבד עשרה טפי לא לאו משום טעמא דאהדורי הוא אלא מילתא דלא שכיחא הוא דליזבון איניש עבדיה לעובד כוכבים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ולהכי לא קנסו ביה אלא עד עשרה ובהמה שכיח דזבני וגזרו והשתא ליכא למימר ליקנסיה גבי בהמה טפי (ממאה) [חד] דהא לא תלינן טעמא לא דעבד ולא דבהמה משום דהדרא.
כל בכור קדש לי כל בכור. מקצת בכור משמע דאפי' אין לישראל חלק בכלו אלא במקצתו חייב לפדותה. עד דאיכא כוליה בכור של ישראל לא מיחייב. דאפילו בכל דהו אית ליה חלק בגויה מיחייב. רובא משמע דרוביה דישראל הוי רבנן סברי האי דכתיב כל למלוייה דעד דלהוי כוליה דישראל לא מיחייב. לגרועיה דאפי' כל דהו דישראל חייב. ולימא ליה לעובד כוכבים שקול אזניך וזיל ויהיב לבכור לכהן ואי לא חזי למזבח חזי למיכליה לכהן וקשיא לרב הונא. רב חסדא אמר אם יש לו לעובד כוכבים חלק בבכורה באבר שעושה אותו נבלה שאילו היה נוטלו העובד כוכבים כשהוא חי כגון הירך עם החלל עם העוקץ עד החלל נבילה ואע"פ שעדיין מפרכסת נבילה דחשובה היא כמתה. ורבא אמר אפי' יש לו חלק בדבר שעושה אותו טרפה אילו נטל חלקו כגון מן הארכובה ולמעלה פטור מן הבכורה דלא יכיל למימר ליה שקול חלקך וזיל דשארא לא חזי קא סבר טריפה לא חיה י"ב חדש וכמתה דמיא אילו נטל חלקו. אמרוה כו' דלא פליגי רב חסדא ורבא אהא דרב הונא דהאי דאמר רב הונא אפי' אזנו. בו בבכור עצמו קאמר והאי דקאמר רב חסדא ורבא באמו ורב הונא סבירא ליה באמו כוותיהו ואינהו סברי בו כותיה. אמר להו רב פפא ודאי פליגי דרב הונא סבירא ליה באמו כבן ואינהו נמי סבירא להו בו כבאמו מאי שנא בו כו'. מתקיף לה מר בר רב אשי לכולהו מ"ש דשותפות דעובד כוכבים פטר בדבר שעושה טרפה או נבלה מנפלים בכור דאע"ג דלאו בני חיותא נינהו והווין נבלה גמורה קדשו בבכורה וצריכין קבורה. ומנלן דקדשי דכתב שגר מן הבהמה כל שיוצא מן הבהמה ראשון אפילו נפל קדוש התם בנפלים כיון דלא עריב בהו חולין דלית לעובד כוכבים שום שותפות בהו קרינא בהו כל בכור דישראל וקדשי אפי' נבילה.
<h2>דף ג:</h2>
הכי קאמר רבי יוחנן אפי' מום קל כרב הונא דאמר אפי' אזנו של עובד כוכבים פטור ואף האי נמי אמור בי מדרשא דתנן רחל שילדה כו' פטור מן הבכורה דכתיב [במדבר י"ח י"ז] או בכור עז עד שיהיה הוא ובכורו עז. ואם יש בו מקצת סימנין דומין לאמו חייבת בבכורה וזהו החדוש דאמור בי מדרשא דמום קבוע הוי האי נדמה אע"ג דיש בו מקצת סימן ונשחט על זה המום ופסיל למזבח. ואמר ליה רבי אלעזר בשלמא מום קל דאמר היינו חדוש דקמ"ל דאמרינן אפי' אזנו. וכי תימא האי משום הכי הוי מום דנשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה חזיר. הכא ברחל שילדה דנשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה ואפי' הכי הוי מום והיינו חדושיה. הא נמי תנינא דהוי מום. לא אי מהכא לא ילפי' דהכא לא משום טעם דאישתני הוי מומא אלא משום דכי הוי עינו גדולה כשל עגל היינו מום גמור דהיינו שרוע. ואמרינן כל יתר כנטול דמי ואי לאו דאמור בי מדרשא דשינוי הוי מום קבוע מהכא לא שמעינן מיניה דהא שרוע הוי. הכי נמי מסתברא דהאי משום שרוע הוא ולא משום שינוי. דתנן מומים אלו דקא חשיב התם. לא לעולם אימא לך שינוי הוי מומא ומהכא שמעינן. ודקא קשיא לך אי משום שינוי אפילו שתיהן גדולות נמי. התם שתיהן גדולות או קטנות לא הוי מחמת שינוי אלא (או) [אי] מחמת בריותא יתירא הוו תרווייהו גדולות (או) [אי] מחמת כחישותא הוו קטנות אבל הכא באחת גדולה ואחת קטנה לא הוי לא מחמת ברייתא ולא מחמת כחישותא אלא משום שינוי ואכתי מהכא שמעינן ליה והדרא קושיא לדוכתיה.
<h2>דף ד.</h2>
א"ל רב ספרא לאביי לדידך דאמרת אם הפקיעה בהמתן וכו' אם כן בן לוי דהוה ליה שה דאפקע פטר חמור דישראל פקע פטר חמור דידיה דליפטר הואיל ופטר את של ישראל ודלא הוה ליה שה דאפקע לא ליפקע נמי דידיה. ובין לדידך ובין לרבא אפי' אביי דאמר אם הפקיע בהמה סבירא ליה נמי דלוים עצמן נמי הפקיעו קדושת בכורי ישראל וקאמר ליה א"כ לטעמא דידכו בן חדש דכתיב מבן חדש ומעלה דאפקע ליפקע דליפטר בכורו. לויה נמי דלא אפקעה דכל זכר כתיב לא תפקע בכורה. אלמה אמר רב כו'. דאמר בפטר רחם תלה רחמנא כלומר דלא שדינן בנה בתר ישראל אלא בתר דידה דבפטר רחם תלה רחמנא ולויה היא משבט שפטור מן הבכורה שאילו היתה היא זכר והיה בכור היה פטור אף בנה נמי בא מאותו רחם שהיה פטור מן הבכורה אם היתה זכר. ואהרן שלא היה במנין הלוים של כ"ב אלף לא ליפקע בכור שלו במדבר הואיל ולא מפקע. למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים דכתיב [במדבר ג' ל"ט] כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן ובניו שלא היה באותו מנין דכל נקודה בא למעוטי. הוקשו הלוים כולן זה לזה כשם שבן חדש דפטר פטור בכורו כך פחות מבן חדש דלא פטר פטור נמי בכורו וה"ה לאהרן דלא פטר פטור נמי בכורו. וזה אחד מהן מכ"ד והכהנים הלוים מה מצינו כאן בפירוש דכהנים איקרו לוים אף היכא דכתיב לוים לחודייהו משמע נמי הכהנים.
<h2>דף ד:</h2>
ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר בין בכורי אדם שנולדו במדבר ובין בכורי בהמה שנולדו במדבר. וכ"ש אותן בכורות שיצאו ממצרים דקדשו. וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות שנולדו במדבר אלא אותן שיצאו ממצרים והנך שנולדו לאחר כניסתן לארץ. ועבודה בבכורות מדאמר' דעבודה בבכורות אלמא דקדשו בכורות במדבר. א"ל ריש לקיש ועבודה באותן בכורות שיצאו ממצרים. הכי נמי מסתברא דאי ס"ד באותן שנולדו במדבר וכי בר שנה בר מיעבד עבודה בבמה הוא דקיימא לן דשנה שניה שיצאו ממצרים הוקם המשכן ונאסרו הבמות ועבודה בכהנים. ור' יוחנן ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע דלא מיתוקמא ההיא (ברייתא) [מתניתין] אלא באותן שיצאו ממצרים. אין אלא הכי קא קשיא ליה לר' יוחנן אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושת בכורות לעולם מאחר שנצטוו ממצרים א"כ הנך דמעיקרא דנולדו במצרים בקדושתייהו קיימי ואינהו עבדו בבמות עד שלא הוקם המשכן. אלא אי אמרת דפסיק קדושה דלא קדשו בכורות כל מה שהיו במדבר. הנך דמעיקרא נמי מצרים ממצרים פקעה ליה נמי קדושתייהו והיכי הוה עבודה בבכורה. ואידך וריש לקיש אמר לך דקדוש קדוש כלומר הנך דקדוש במצרים קדוש ולא פקעא תו קדושתייהו ואינהו עבדי והנך דנולדו במדבר דלא קדוש לא קדוש. קרבו בכורות של בהמה ומעשר אלמא דאותן בכורי בהמה שנולדו במדבר קרבו וש"מ דקדוש. ומינה דברייתא קא מהדר ריש לקיש לר' יוחנן מדקתני אותו היום קרבו נדרים ובכורות אותו היום הוא דקרוב בכורות מיכן ואילך לא אלא לאו ש"מ מדלא קרוב מיכן ואילך דלא קדשו בכורות במדבר והנך דקרוב הוו אינהו דיצאו ממצרים. איכא דאמרי איפכא אותביה ר"ל לר' יוחנן אותו היום כו' אותו היום אין מיכן ואילך לא משום דלא קדשו בכורות במדבר [ומאי קמ"ל] אותו היום קרבו חטאות ואשמות מעיקרא לא אלמא חובות כגון חטאות ואשמות בבמה לא קרוב אפי' בבמת צבור מדאמר זה הכלל כל שנידר ונידב קרב בבמה כגון נדרים ונדבות אבל במשכן קרוב חובות אותו היום מיכן ואילך (מאי). ת"ש נמצאת אתה אומר הא ברייתא קמותיב ר' יוחנן לר"ל. בג' מקומות נצטווה שיקדשו בכורות במצרים ובמדבר וכו'. אמר רב נחמן בר יצחק מתרץ אליבא דר"ל בג' מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש ולא קדשו אפילו הכי לא קדשו בכל ג' מקומות כלומר במדבר לא קדשו א"כ במצרים נמי (שמא) לא קדוש. הא קאמרינן דקדוש דקרבו בכורות ומעשרו' (ש"מ) [ה"ק] דקדשו. מהן קדשו ומהן לא קדשו הנך דמצרים קדשו ובמדבר לא קדשו שלא הוזהרו. ובמדבר לא קדוש והכתיב פקוד וכו'. ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר ולא פסק קדושה ור"ל אמר [קדשו ופסקו אף] דכתיב פקוד [מ"מ] קדשו ופסקו.
<h2>דף ה:</h2>
מנה בתמיה מאתן וארבעים דנרין הוו ס' שקלים היינו ב' מנים ומאה דנרין. אלא ש"מ מדאמר המנה יהיה לכם דמנה של קדש כפול היה והני ארבעים דהוו טפי ממאתים היינו דהוסיפו על המדה שתות מלבר. ערומות היו מהלכות ופוגעות בהן בישראל דהיינו ותקראן הן עצמן כלומר בשרן נוגע בהן כדי לבער בהן יצרן.
פטר חמור פטר חמור ב' פעמים א' בסדר בא אל פרעה. וא' בס' כי תשא. תנן התם באידך פירקין. מנא הני מילי דפטור. אך חלק דאם יש בו קצת סימן שדומה לאמו חייב בבכורה וה"ה נמי לתנא דמתנ' דאע"ג דלא קתני ואם יש בו מקצת סימנים דאם יש בו מקצת סימנים דומה לאמו חייב דהכי בעי ליה לקמן איבעיא להו פרה [שילדה] כו'. והא תנא פטר וכו' מקשי' לרב יהודה מאי שנא דלא יליף לה מפטר פטר מהיכא דיליף תנא דמתניתין ואילו אשכח ברייתא דיליף מאך בכור איכא למימר דר' יהודה סבר לה כוותיה אלא אי מימרא דנפשיה קאמר מאי שנא דלא יליף לה מפטר פטר. אין אשכח ברייתא והא דקאמר כר' יוסי הגלילי דתניא כו'. במאי קא מפלגי אמאי יליף תנא מפטר פטר ור' יוסי מאך בכור. תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמים דקילא דבר פדיון הוא פטר חמור דלא קדיש עד שיהא הוא חמור והולד חמור וה"ה וכ"ש בקדושת הגוף בכור טהור דלאו בר פדייה [הוא] דלא קדיש עד שיהא ממש כאמו ור' יוסי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף במה מצינו דלר' יוסי ליכא למימר וה"ה כ"ש לקדושת דמים דקילא אלא במה מצינו ובהכי הוה פלוגתיה דהאי גמר בהוא הדין והאי במה מצינו. למה נאמרו אימורים בבכור שור ואימורים בבכור כבש אימורים בבכור עז דכתיב [בכולהו] ואת דמם (דכולהו) תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר. אמאי איצטריך למיכתב בכולהו ליכתוב אימורין בחד וילפי אידך מיניה. צריכי למיכתב בכולהו. הנך לא אתי משור שכן שור נתרבה בנסכים דאית ליה חצי הין לפר. ואי כתב אימורין בכבש אידך לא ילפי מיניה דיש בכבש מה שאין בשור ועז שכן כשב נתרבה באליה. מחדא לא אתו תרווייהו אלא תיתי חד מתרתי מה להנך כשב ועז דין הוא שנתרבו לאימורין שכן נתרבו אצל פסח שפסח בא מהם. מה להנך שור ועז שכן נתרבו אצל (פסחים עז) [עבודת כוכבים] בצבור דמביאין פר ושעיר אבל לא כבש. מה להנך שור וכשב שכן (יכול) [יש] בהן צד ריבוי אצל מזבח שור בנסכים וכשב באליה אבל עז אין בו צד רבוי למזבח. הילכך איצטריך למכתב דמם וחלבם דמשמע אכולהו. ור' יוסי הגלילי דמפיק האי קרא לעד שיהא הוא שור ובכורו שור (א"כ דלהאי דרשא דר' חנינא לחוד אתא). א"כ דלהכי לחוד אתא דאמור' בכור שור כשב [ועז קריבין] ליכתוב קרא אך בכור שור כשב ועז ובהכי סגיא לאימורין בכור בכור למה לי כו'. ש"מ תרווייהו נפקי מיניה.
<h2>דף ו.</h2>
פריך רב אחאי היכי מצית למעט פיטרי סוסים וגמלים מכל דבר דהא פטר חמור אחרינא לא מייתי להכי אלא תרוייהו צריכי. דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא הוה פטר חמור דבר שהיה בכלל בכור הבהמה הטמאה תפדה. ויצא מן הכלל דכתב ופטר חמור תפדה בשה ולא ללמד על עצמו כו'. א"כ דלעולם בכל דבר א"כ לכתוב ופטר חמור תפדה בשה וחמור תפדה בשה פטר פטר תרי זימני למה לי פטרי חמור אמרתי לך לפדות ולא פטרי סוסים וגמלים כו'. כל מקנך תזכר כלל שור ושה וחמור דסמיך ליה ופטר חמור תפדה בשה וחשיב ליה בפרטא. ור' יוסי הגלילי אמר לך האי חמור לא הוי מפרטא דפטר הפסיק הענין ואי אתה לדונו לחמור עם שור ושה בכלל ופרט ולאו כלל ופרט הוא. ורבנן אמרי אין ודאי חמור נמי הוי מההוא פרטא דוי"ו ופטר הדר וערביה דמוסף על ענין ראשון והוי נמי מפרטא. ור' יוסי הגלילי א"כ דחד פרטא הוא לא לכתוב לא וי"ו ולא פטר. פסיק ליה ופטר והדר ו' ועריב להו דהוו חד פרטא ור' יוסי לא משמע ליה האי והדר עריב.
ויש בו מקצת סימן שדומה לפרה. או דלמא כיון דמין טמאה הוא האם והבן והאם קדוש בבכורה קדוש גם הבן הואיל ויש בו מקצת סימן. לא אפרה שילדה מין חמור כי יש בו מקצת סימן א' חייב דאידי ואידי בני מיקדש בכורה נינהו ובהא קאמר ברייתא בהמה טהורה שילדה מין טמאה ולא שילדה מין סוס ואכתי לא ידעינן לא בחמור שילדה מין סוס ולא בפרה שילדה מין סוס. מאי לאו אתרוייהו (קמ"ל) קאי האי אם יש בו מקצת סימנין וש"מ דפרה דילדה מין סוס דחייב בבכורה. לא אפרה שילדה מין חמור קאי. למאי קתני לה לפטורא דפטורה מן הבכורה כי אין בו מקצת סימנים ואפילו בסימנים פשיטא השתא ומה פרה וכו'. חמור שילדה מין סוס דכי אין בו מקצת סימנין מבעיא דפטור אלא לאו אתרויהו קאי וש"מ דחמור דילדה מין סוס דחייב דכי יש בו מקצת סימנים. לעולם אפרה קאי ולא אחמור ואי אמרת א"כ חמור שילדה מין סוס למאי קתני לה לפטור פשיטא לאו פשיט' היא דאיצטר' למיתני לה לפטורה דלא ילפינן לה מפרה שילדה חמור דסד"א התם הוא בפרה שילדה חמור דכי אין לה מקצת סימנים דפטורה דהא יש לה קרנים וכו'. אבל הכא בחמור שילדה מין סוס דאידי ואידי אין לה קרנים אידי ואידי פרסותי' קלוטות ממאי דהאי מין סוס דלמא לאו סוס הוא אלא חמור אדום בעלמא הוא דסתם סוס אדום וחמור שחור. והאי דלמא אע"ג דאדום הוא אימא חמור אדום הוא וליחייב בבכור להכי אצטריך למתני לה לפטורה ואכתי לא ילפינן דליחייב בבכור כי יש בו מקצת סימן אלא בפרה שילדה מין חמור אבל חמור שילדה מין סוס ופרה שילדה מין סוס אכתי לא ידעינן. ומה הן באכילה ולדות של בהמה טהורה שהוא כמין בהמה טמאה מותרין הן באכילה שהיוצא מן הטהור טהור והיוצא מן הטמא טמא. סימן בעלמא הוא לגירס' דלא תיחלף לך איזה מותר באכילה דיכיל איניש למיטעא ביה. דלא תימא זיל בתריה דידיה דנולד אי הוי מין טהור ליהוי טהור מעליא הלכך קאמר שהיוצא מן הטהור דזיל בתר אימיה אי אימיה טהורה היוצא ממנה אע"ג שהוא מין טמא טהור. או אינו אפילו טמאה הנולדה מן הטהורה לא תאכלו ומאי ממעלה הגרה כיון דטמא הוא אינו מעלה גרה.
<h2>דף ו:</h2>
הכי קאמר דבר הבא וכו' ת"ל ואת הגמל גמל הוא טמא ולא טמא הנולד מן טהורה. ר' שמעון אומר גמל גמל ב' פעמים. דתורת כהנים ובמשנה תורה אחד לאסור גמל הנולד מן הגמלה ואחד לאסור גמל הנולד מן הפרה דלא סבירא ליה שהיוצא מן הטהור טהור. ורבנן. דסברי שהיוצא מן הטהור טהור גמל גמל מאי עבדי ליה חד לגמל עצמו ואידך גמל לאסור חלבו. ור"ש (אומר) מנ"ל לאסור חלבו מאת הגמל נפקא את הטפל לבשרו. ורבנן. אתים לא דרשי כשמעון העמסוני דפירש שחזר בו מכל האתים שדרש שאינן באין לרבות הואיל ולא מצא מה לרבות לאת ה' אלהיך תירא. אלא מעתה. אי לאו טעמא דרבנן דאסירי ליה לחלב בהמה טמאה מגמל גמל ור' שמעון מאת הגמל הו"א דשרי מ"ש מהא דתניא אלה הטמאים לאסור צירן ומהכא נילף נמי לחלב. איצטריך. למילף מן הגמל סד"א הואיל ובבהמה טהורה הוי חדוש הוא דחלב שרי ומאי חדוש כדאמר מר לגבי מניקה כדאמרינן ד' נשים דיין שעתן דאינן מטמאין למפרע לא מפקידה לפקידה ולא מעת לעת. ואלו הן בתולה ומעוברת מניקה וזקנה משום דאלו אין להן דמים הרבה דמניקה דמה נעכר ונעשה חלב ומשום הכי אינה מטמאה למפרע וכיון דחלב מדם אתי בדין הוא דליתסר גבי בהמה לאכילה אלא דחדוש הוא דשרייה רחמנא כדבעינן למימר לקמן וכיון דחדוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתריה להכי איצטריך הגמל לאסור. הניחא למאן דאמר. דמניקה משו"ה דיה שעתה דאינה מטמאה למפרע אלא מכאן ולהבא משום דדם נעכר ונעשה חלב לטעמא דידיה יכלת למימר דחדוש הוא ולהכי איצטריך אידך קרא. אלא למ"ד. משום הכי דיה שעתה דאיבריה מתפרקין מחמת הלידה מחמת המניקות ואין נפשה כלומר אין דם ווסתה חוזר עליה עד כ"ד חדש שאינה בריאה כמו שהיתה עד כ"ד חדש הלכך דיה שעתה דאין לה דמים הרבה עד כ"ד חדש א"כ לטעמא דהא תנא ליכא למימר דחידוש הוא ומאי איצטריך אידך הגמל. אצטריך סד"א. אכתי חדוש הוא הואיל דליכא מידי דאתי מחי דשרי והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי היינו חידוש הלכך אפילו בבהמה טמאה נמי מישתרי להכי איצטריך קרא.
ולר"ש. נמי דשרי לבשר בחלב בהנאה במס' חולין אפי' לטעמא דידיה לא מצית למימר דשרי דאע"ג דשרי לבשר בחלב בהנאה אי בשיל ליה בחלב לקי ואסור באכילה ואי בשיל לחלב לחודיה לא לקי אבל אסור באכילה ואכתי מנ"ל דשרי באכילה. אלא מדגלי רחמנא גבי פסולי המוקדשין היכא דנאכלין במומן דכתיב תזבח דבספרי מוקים לה בפסולי המוקדשין תזבח ואכלת ולא גיזה דכתיב לא תגוז. ואכלת בשר ולא חלב דכתיב ולא תעבד דחולב בקדשין היינו עבודה מכלל דחלב בבהמה דחולין שרי באכילה. ודלמא לסחורה. ומוכרו להרויח בו כדי שיתפרנס. חריצי החלב גבינה. ודלמא לסחורה כדי שימכרם שר האלף לעובדי כוכבים וכי דרכה של מלחמה לסחורה הם רוצים להרוג את העובדי כוכבים וימכרו להם דבר מחיה אלא ש"מ לאכילת שר האלף עצמו הביאום. אלא מעתה. לרבנן דאמרי דגמל גמל לדרשא אתי לאסור חלב בהמה טמאה הכא נמי דשפן שפן וכו' דכתיבי תרי זמני להכי נמי הוא דאתי כו' הני למה לי אלא לא אתי אלא לכדתניא למה נשנו וכו' מפני השסועה דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. גמל נמי להכי הוא דאתא. ולא לאסור חלב. לא אע"ג דאיכא למימר הכי דנשנו מפני השסועה מ"מ כל היכא דאיכא למידרש מידי דמשום הכי כתב דרשינן. ואמאי דרש ליה מגמל גמל יותר משפן שפן משום דההוא נאמר תחלה דרשינן דהיינו גמל.
איבעיא להו לאכילה. גבי טמא שנולד מן הטהור דאסר ר' שמעון באכילה כי אין בו מקצת סימנים כדאמרינן ר' שמעון אומר גמל ב' פעמים כו' אבל כי יש בו מקצת סימנים דומה לאמו שרי באכילה. מי בעי ר' שמעון עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו או בציר מהכי. ובכורו שור. היינו כי ראשו ורובו דומה לאמו. אבל לאכילה גמל ממש הוא דאמר רחמנא אסור הא אישתני מגמל אפי' מקצת שפיר דמי באכילה.
<h2>דף ז.</h2>
או דלמא לא שנא דלגבי אכילה בעי נמי ראשו ורובו. ת"ש בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה אסור באכילה הא ברייתא ר' שמעון היא דאיהו אמר דאסור באכילה וקתני אם דומה ראשו ורובו לאמו חייב בבכורה ש"מ דה"ה נמי לאכילה בעי ר' שמעון ראשו ורובו לא לבכורה דוקא כלל. זה אי אתה אוכל את הגמל וגו' אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד דהיינו דאם יש בו מקצת סימן דומה. ת"ל שה כשבים ושה עזים ריבה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. לא בא הכתוב להתיר את המותר כשיהא אביו נמי כבש אלא להוסיף על המותר ואיזה זה (זה תאכלו). או אינו דבעי נמי קרא אלא עבורו על הטהור והיינו להוסיף על המותר להחמיר דולד הוי טמא ולעולם בעינן נמי קרא עיבורו מן הטהור ת"ל שה כשבים מכל מקום וכיון דאמו כבשה אע"ג דלאו אביו כבש. קרי ליה טמא כר' שמעון כלומר מדקתני בהאי לישנא ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ולא קתני זה היוצא מן הטהור ש"מ דלר' שמעון קאמר דלר' שמעון הוי טמא גמור וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד דהיינו מקצת סימנים וש"מ דלא בעינן ראשו ורובו. האי תנא סבר ליה כותיה בחדא שטמא שנולד מן הטהור טמא. ופליג עליה בחדא דאילו ר' שמעון סבר דאינו מותר באכילה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו כדאמרינן גבי בכורה והאי תנא סבר אפילו מקצת סימן שרי באכילה. ואיכא דמקשי לברייתא ומותיב ומן פירוקא דמפרק מיפשט בעיין. חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו גבי כוי כדאמר [חולין פ' ע"א] איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה תיש הבא על הצביה אבל שאר רבנן לא אמרי דמיעברא ומפריק מאי עיבורו מן הטמא לא טמא ממש אלא א"ר ירמיה דאיעבר מקלוט שאין פרסות סדוקות בן פרה ומדקרי להאי קלוט טמא דאמר היינו עיבורו מן הטמא ש"מ כר' שמעון קאמר דטמא היוצא מן הטהור טמא וקאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן א' ש"מ דלא בעי ר' שמעון ראשו ורובו דומה לאמו לעולם בעי והאי תנא סבר לה כוותיה בחדא וכו' כדאמרינן מעיקרא. למימרא מאי דר' אליעזר דשרי עבורו מן הטמא משום דסבר כיון דאמו טהורה אע"ג דאביו טמא כיון דזה וזה גורם הולד יש בו הגרמה דטהור ומותר. ור' יהושע סבר זה וזה גורם אסור עד שיהא אביו ואמו טהורים דהגורמים שניהם טהורים. והא איפכא שמעינן להו ולד טרפה אע"ג דאביו לאו טרפה אלא טהור שלם. ר' אליעזר אומר לא יקרב למזבח אלמא דסבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור ור' יהושע סבר דמותר. לעולם בעלמא כגון לגבי מזבח סבר ר' אליעזר דזה וזה גורם אסור שאני הכא לגבי אכילה א"כ הוא דזה וזה גורם אסור לכתוב קרא שור כבשים ועזים דהוי משמע עד שיהא אביו ואמו כבש שה שה למה לי ש"מ שה מ"מ דזה וזה גורם מותר. מי רגלים של חמור מה הן בשתיה. מיא עייל מיא נפיק כלומר מים צלולין שתה ומים צלולין יוצאין לפיכך מותרים. מאי מגופיה וכו' האי דעכירו משום דמגופיה מאבריו קא מימצי ואסירא כחלב שמתמצה מן הגוף ואסירי או דלמא אין מתמצצין אלא (על) מיא עייל מיא נפיק והאי דעכירי משום הבליה מחמת חמימות הבשר הוא ומותרין שאינן מתמצצין מגופו. מטמא לא קאמר דאי אמר הכי משמע כל מה שיוצא מטמא בין עכירי בין לא עכירי. אלא מן הטמא קאמר כלומר הני דנפקי דהוו מין טמא דעכירי כמין חלב טמאים.
<h2>דף ז:</h2>
טעמא דחזיניה לדג טמא דבלע דג טהור משום הכי מותר באכילה הא לא חזיניה דבלע אמרינן אשרוצי אשריץ כלומר דהא דג טמא איעבר להאי דג טהור במעיו. דתניא דג טמא משריץ מתעבר ומוליד וולדותיו. דג טהור מטיל ביצים ומחממן עד שיש בהן צורה ובוקען ויוצאין. האיך דבלע איעכלא במעיו והאי דנמצא במיעיו אשרוצי אשרוציה וילתסר. כגון שמצאו להאי דג טהור דרך בית הרעי דטמא דאם איתא דאשרצי לא משתכח בבית הרעי אלא בשילייתו. או שנמצא אבית הבליעה שאין דרכו של ולד להיות שם. או שמצאו שלם דאם איתא דהוי הולד לא היה שלם גמור אלא ודאי בלעו. רב אשי אמר כיון דרוב דגים טמאין במינן משריצין מולידין ולא מין אחר והאי כיון דטהור הוא שנמצא בבטנו כמי שבלע בפנינו דוודאי דג טמא אינו משריץ אלא מינו. כל המוליד מניק ולדותיו וכל המטיל ביצים מלקט ביצים ויושב עליהן ומחממן ובכך פרה ורבה ואיכא דאמר מלקט שאינו מניק אלא מלקט המאכל בפיו וזורקו לפני ולדותיו ובכך מפרנסן.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רב יהודה בני ימא אדם של ים. כל שביציו מבחוץ חוץ ממעיו כגון בהמה שביצי' חוץ מגופה מוליד נקבתו מולדת. כל שביציו של זכר מבפנים כגון עופות נקבתו מטיל' ביצים. כלאים זה בזה לענין הנהגה. אלא שזכרותו מבחוץ גידו מוליד. זכרותו מ[ב]פנים מטיל ביצים ואווז בר נמי אע"ג דביציו מבחוץ זכרותו גידו מבפנים הוא (היה) [ומשו"ה] מטיל ביצים. מותר לאוכלה בי"ט דלא נולד בי"ט ולא בלילה דהא אינה יולדת בלילה ודאי דאתמול היא. והלא בדק מערב יום טוב ולא היתה שם אימור יצתה רובה ממעי תרנגולת מערב י"ט וחזרה הילכך לא מצא כי בדק וכיון שיצאה רובה וחזרה אותה ביצה שחזרה מטילה אפילו בלילה ומותר לאוכלה בי"ט אבל לכתחלה אינה מטילה ביצה בלילה כדאמרן הילכך מותר. כל שתשמישו ועיבורו שוה כגון כל בהמה דקה טהורה שיולדת לה' חדשים היינו עיבורן שוה. ותשמישן שוה פנים כנגד עורף. יולדים ומגדלים זה מזה כגון רחל מתיש ועז מאיל יולדין זה מזה. ומגדלין שמתקיימין וולדותיהן. וכן נמי כל בהמה גסה שעיבורה ותשמישה שוה. תרנגולת יולדת לכ"א ימים מאחר שנגמר אשכול ביצים שלה וכנגדה באילן לוז משעת הנצתו עד גמר פריו כ"א יום. ואיכא דאמרי כ"א יום יושבת על ביציה. למ"ה. כלב (נ"ב) [נ'] יום משעת עבורו ועד לידתו. וכנגדו באילן תאנה משעת הנצה ועד גמר פירי. וכנגדו באילן תבואה דתבואה איקרו אילן כמאן דאמר אילן שאכל אדה"ר ממנו חטין הוו. ששה חדשים משעת זריעה עד שעושין שיבולת. שוח תאנים חיורתא. וימי עיבורו של חרוב הנצתו שלשה שנים אחרונים של ע' שנים. מוכססין תאנים רעות. אם מבהמה נתקלל דבהמה דקה מְאַחרת יותר לילד מחיה דקה קטנה לא כל שכן דבהמה דקה לה' חדשים וחיה דקה לנ"ב יום כגון חתול וכלב. אלא למה נאמרו מכל חית אלא לומר לך כשם שהבהמה נתקללה מחיה אחד לשבע ומאי ניהו חמור מחתול דחתול לנ"ב יום ובהמה גסה טמאה לי"ב חדש דהיינו שס"ה ימים וש"נ ימים היינו ז' פעמים נ' נשתיירו ט"ו היינו ז"פ נ"ב לחתול כך הוא נתקלל מבהמה טמאה אחד לשבע דהוה ליה שב שני. ואימא כשם שנתקללה חיה מבהמה חד לשלש ומאי ניהו ארי מחמור כו'.
<h2>דף ח:</h2>
ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש ומאי ניהו עז מחתול דחתול (לנ') [לנ"ב] יום ועז לה' חדשים דהיינו ג' פעמים נ"ב. איבעית תימא מכל הבהמה כתיב מבהמה שמקוללת יותר מחיה דהיינו אחד לשבע כדאמרן. איבעית תימא קללה הוא כיון דמתקלל רמינן ליה בתר בהמה דנתקללה טפי מחיה. שדי עליה קללה טפי. ארבעינהו נחש זכר על הנקבה ושמום במשמר ואוליד לתלת שני. הנהו דאוליד לתלת שני ודאי מעברא הוו מעיקרא ארבע שני קודם שהרביעום. והא קא משמשי שמושי כשהרביעום ואי הוה הנקבה מעוברת וודאי לא הוה מקבלה זכר שכן דרך כל הבהמות שלאחר שמתעברות אינן מקבלות זכר. אינהו נמי משמשי כאדם הנחשים משמשים כאדם פנים כנגד פנים וכיון דמשמשי כאדם משמשי נמי לבתר דמיעברי כאדם והא חכימי סבי דבי אתונא בשאר מילי וחכימי נמי בהאי דאמרי לתלת שני. אנן חכימי מינייהו ואנן ידעינן לכל מילתא שפיר מינייהו. זיל זכניהו כלומר התערב עמהם בדברי חכמה ועשה תנאי עמהם אם תנצחם שילכו עמך ואייתינהו לי. א"ל כמה הוו הנהו סבי א"ל שיתין. שיתין ביסתרקי כסאות מקושטין הרבה. כי מטא להתם לאתריהו על לבי טבחא כו'. זקפה כנגד פיתחיהן כמאן דקא מתפח ויראה לבני אדם כמו שתעשה כדי לנוח ממשואך ולא ירגישו בך ובכך אדע פיתחן. אשכח דרבוני מגואי שהיו סובין מושלכין שם מבפנים הפתח ומבחוץ. ואית דאמרי דרבוני שומרים מבראי ומגואי. דאי חזו רושם כרעא דעיילא קטלי לשומרים דבראי דשבקי גברא למיעל. ואי חזו רושם כרעא דנפקא קטלי לשומרים דגואי. אזל ר' יהושע עיין בשעה שישנו שומרים ואפכיה לסנדל חדא העקב לפניו והאחר הניח כמות שהוא ונראה האחד כנכנס והאחד כיוצא (ונכנס) וכיון שראו שהפסיעות כך קטלונהו לכולהו שומרים. אשכח ינוקי מלעיל וסבי מלתחת כדי להעליל על האדם אם יקדים שלום לאלו או לאלו. סיכתא יתד. דצה נעצה בכותל לתתאי במקום (שלא) כנגד אבן שלא היה נקב לא עאל דצה לעילאי במקום בין אבן לאבן שהיה נקב ועאל הכי נמי פעמים כשישאל מיוחסת מן הראשונה שמא היא תהיה מזלו. גברא דיזיף זוזי לאיניש וטריף וכשבא לגבותן טרף להו בצער ע"י ב"ד. מאי חזי דהדר יזיף לאיניש אחרינא. אמר להו גברא אזיל לאגמא קטיל טונא קמא דקני והוה כל כך נפיש דלא מצי ביה למיטעניה וקא מוסיף וקטל ומנח עילויה ההוא טונא אלא להכי מוסיף וקטיל ומנח עליה דסבר עד דמיתרמי לי איניש דמסייעי לי דאידלי על כתפאי. אף האי הדר ויזיף דסבר הא בעל חוב בתרא הוא נוח מן הראשון. מילי דכדי משלים של כזב. אמר שם ותלא נפשיה בין רקיעא לארעא. אמר להו אסיקו לי ליבני וטונא באוירא ולא יכלי. אמר כרוכו לי גרדי מיניה כלומר הוציאו לי פתילים ממנה ואתפרנה. משרא דסכיני ערוגה של סכינין. ורציצה אפרוח שמת בתוך ביצתו. אחוי לן מאנא דלא שוי חביליה כלומר הראה לנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא עושה. אייתי בודיא הביא מחצלת ופשטה ולא היתה יכולה ליכנס בפתח כשהיא פשוטה. אמר להו אייתו מרי וחציני וסתרו לבבא כדי שתהא יכולה לצאת בו אמר היינו מנא כו' הרי החזיר להם תשובה כל ששאלוהו ונצחם ואייתינהו לספינתא כל חד וחד בביתיה.
<h2>דף ט.</h2>
כי מטי לבי בליעי מקום שיש בים שבולעין מים אחרים ואיכא דאמרי היינו בארה של מרים. דהוו מענו כמי שגלה ממקומו ולא היה להם מענה לשון. אקשו לאפי מלכא כשהרגישו עפרם גבה לבן על עפרם ואקשו לאפי מלכא והוו משיבין דברים לפני המלך בגאוה. א"ל לר' יהושע כל דבעית עביד בהו. שרנהו בתיגרא בכלי בכד גדול. עד דשמיט כתפיהו מינייהו וכלו ואזיל.
חמורו שלא בכרה שמעולם לא ילדה אלא עכשיו וילדה ב' זכרים. נותן טלה א' לכהן בשביל פדיון אותו שיצא תחלה. ואם ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשון אי הזכר שהוא קדוש בבכורה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושת בכור ספק להפקיע איסורו. והוא אותו טלה יהיה לעצמו של ישראל ויהיה חולין גמור ומותר לאוכלו מ"ט משום דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה וכיון שהכהן אינו יכול להביא ראיה שהזכר יצא ראשון הלכך הוא לעצמו של ישראל. זכר ונקבה שאחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה נותן טלה אחד לכהן בשביל אותו שילדה זכר. שני זכרים ושתי נקבות שכל אחד ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשון. אין כאן לכהן כלום אבל יפריש ב' טלאים לעצמו. אחת שבכרה כבר ואחת שלא בכרה מעולם אלא עכשיו וילדו ב' זכרים כו'. שנאמר ופטר חמור וכו' האי שנאמר ופטר וכו' לא משמע דעלה דמלתא קאמר אלא בבא לחודיה קאמר כלומר האי דכתיב ופטר חמור תפדה בשה לא שנא בשה לחוד אלא אפי' בעז או בזכר או בנקבה או בגדול או בקטן או בתם או בבעל מום כשר לפדות. ופודה בו פעמים הרבה כלומר אם בא לידו אותו שה שנתנו לכהן בפדיון פטר חמור אחר וחזר הכהן ומכרו לו או נתנו לו יכול לפדות באותו שה פטר אחר בכל עת שיבא לידו יכול לחזור ולפדות בו או שאם היה כן שהפרישו לעצמו כדאמרן ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו ואותו טלה שהפרישו לעצמו הרי חולין גמורין. ונכנס לדיר להתעשר עם שאר כבשיו. ואם מת נהנה בו ישראל שהפריש שה ליתנו לכהן בשביל פטר חמור ודאי ולא הספיק ליתנו לכהן עד שמת נהנה בו כהן בעורו ובנבילתו דמעידנא דאפרשיה זכה בו כהן וברשותיה קאי.
דאי ריה"ג הא אמר באידך פירקין דאפשר לצמצם כדאמרי' ריה"ג אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' הכא נמי אי ר' יוסי הוא נותן ב' טלאים לכהן מיבעי ליה דהא אית ליה אפשר לצמצם דיצאו שניהם כאחת. שאני התם גבי בכור בהמה טהורה הזכרים לה' משמע שניהם אבל הכא בפדיון פטר חמור לא כתיב הזכרים. הא אמעיטו רחמנא הזכרים דכתיב הזכרים אחרינא דמייתר כל פטר רחם הזכרים למעט אחרינא דהני קדושת הגוף נינהו הזכרים לה' תרוייהו אבל בקדושת דמים לא. בשלמא לר' ירמיה דפסיק ואמר דלא כר' יוסי היינו דלא קתני הכא בחמור שלא בכרה ויצאו ראשיהם כאחד כדתני במתניתין דאידך פירקא דאיירי בה ר' יוסי אלמא דהא מתני' לאו ר' יוסי היא. אלא לאביי דבעי לאוקמה כר' יוסי ליתני הכא ויצאו ב' ראשים כאחד ואע"ג דמצומצמין אינהו דאפשר לצמצם חד הוא דקדוש דהא מיעט רחמנא הזכרים. ועוד הא אשכחן בברייתא דתני ויצאו ב' ראשים כאחד ריה"ג אומ' שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה'. והא כי כתיב האי הזכרים לה' בקדושת הגוף כתיב והיכי מצי למילף לפטר חמור מיניה. אלא משום שנאמר הזכרים לה' גבי בכור בהמה טהורה ילפינן ליה מיניה לפטר חמור ואם איתא דמתני' ר' יוסי היא ליתני נמי (צ"ע [הסוגריים מכ"י]) במתני' ויצאו שניהם אלא מדלא קתני ש"מ דלאו ר' יוסי היא אלא רבנן ותיובתא לאביי דמתני' דאמ' נותן טלה א' לכהן אוקמ' דלא פליגי עליה דר' יוסי.
<h2>דף ט:</h2>
ורבנן דמתני' דאמרי נותן טלה אחד לכהן דאוקימנא למתני' כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי לימא (ורבנן בין לרבנן ובין ר' יוסי הגלילי קאמר לימא) קסברי רבנן ואיכא דאמרי ורבנן דפליגי עליה דר' יוסי באידך פירקין כי יצאו ב' ראשים כאחד אמרו חכמים אחד לו ואחד לכהן לימא קסברי רבנן מקצת נגיעת כותלי רחם מקדש והני כי נפקי ביחד לא נגע בהן רחם אלא לכל אחד מצד אחד דאי כוליה רחם מקדש כלומר מכל צדדין בעינן דליגע בבכור נהי דבאי אפשר לצמצם פליגי רבנן דקסברי דחד מפיק רישיה לחוץ טפי מן חבריה. חציצה מהיא איכא דכל חד וחד חוצץ אחבריה דלא נגע רחם בכל סביביו. אמר רב אשי מהא ליכא למשמע מינה דלא בעינן דכוליה רחם מקדש דאע"ג דהכא לא נגע הרחם סביב כל אחד כיון דשניהם העוברין מין אחד הן מין במינו אינו חוצץ וחשיב כאילו נגע הרחם סביב כל אחד.
כיון דלעצמו הוא דלישראל למה לי לאפרושיה. לאפקועיה לאיסוריה דפטר חמור מיניה שיהא מותר בגיזה ועבודה החמור. והרי בכור אדם דצריך פדייה ומותר בהנאה מעשה ידיו אפי' קודם שנפדה. בשילקי בירקות שלוקין נותן לו לכהן מן השלקות בשוויו כמה שוה הבכור ופדאוהו. בשוויו לא קאמרינן דאם רצה לפדותו בשוויו לא הקפידה התורה עליו דאין יכול לפדותו אלא בשה והכי קאמר יש לך דבר (הקפידה) [שהקפידה] התורה עליו לאפקועיה לאיסוריה בשה כלומר כשאינו רוצה לפדותו בשוויו אין יכול להפקיע איסורו אלא בשה. והרי מעשר שהקפידה התורה עליו שאינו יכול לחללו על אסימון אלא על כסף צורה ותנן במס' קדושין ר' יהודה אומר במזיד קידש אם קידש בו במזיד את האשה מתקדשת ומפרש התם מ"ט אלמא דמותר בהנאה (הכא נמי) אמר לך ר' יהודה מקדושי אשה לא מצית מותבת לי דלענין קדושי אשה בפטר חמור נמי מיקדשה כדר' אלעזר דאשה יודעת כו' הכא נמי הא אשה בתר דאיקדשה בפטר חמור פרקה ליה בשה ומיקדשה ליה בהך דביני ביני באותו עודף שהפטר חמור שוה יותר מן השה דהיינו חולין גמורין אבל בהוא עצמו קודם שנפדה אסור בהנאה כדאמינא. יש לך דבר שפדיונו מותר בהנאה שאין תופסת קדושה בפדיונו שאם פדאו בשה או בדמים יכול כהן למוכרו או נותנו במתנה לכל מי שירצה ואין אסור בהנאה למי שנותנו והוא אסור בהנאה הנפדה. ולא והרי שביעית דפדיונה מותר בהנאה דאין בו קדושה והיא עצמה אסורה. שביעית נמי (פדיון) [פדיונה] אסור דאמר מר אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור כדאמר לקח בפירות שביעית בשר ובבשר יין וכו'. אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים היכא דיש לעובד כוכבים שותפות בו ואיצטריך קרא צאנך למעוטי האי שותפות עובד כוכבים דשרי בגיזה ועבודה קודם פדיונן אבל בכורך ממש דאין לאחֵר שותפות בו אפילו פטר חמור אסור בהנאה בגזה ועבודה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם דמעשה ידיו מותר ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז פטר חמור כדאית ליה לר' שמעון דפטר חמור מותר (בהני) [בהנאה]. בשלמא לר' שמעון דמוקים לא תעבוד בבכור שורך להתיר עבודה בב"א ובבכור צאנך להתיר גוזז בפטר חמור היינו דכתיבי תרי קראי. אלא לר' יהודה [תרי קראי ל"ל]. ותו לר' יהודה דלא ממעט לַעֲבוד בכור אדם הכי נמי דאסור בהנאה. וכי איצטריך קרא לר' יהודה למישרא שותפות עובד כוכבים בגיזה ועבודה לאחר שנתן חצי דמיו לכהן. ור' שמעון סבר (שותפין) [שותפות] דעובד כוכבים פטורה לגמרי ולמישרי גיזה ועבודה בשותפות לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לפטר חמור למפטר מגזה וה"ה לעבודה דשרי בהנאה. בשלמא לר' יהודה דמוקים לה למעוטי דשותפין דעובד כוכבים דפטר בגיזה ועבודה היינו דכתיב צאנך כלומר שלך ולא שלך ושל אחרים ואגב דאיצטריך למכתב צאנך ולא צאן כתיב נמי שורך אטו דכתיב צאנך דבשור סגיא למעוטי בכור אדם אלא כתב שורך אטו צאנך. אלא לר' שמעון דלא ממעט שותפות שורך וצאנך למה לי בבכור שור ובבכור צאן סגיא קשיא.
לאחר עריפה שערפו בקופיץ שאסור בהנאה. מעגלה ערופה מה עגלה ערופה אסור בהנאה דאתיא שם שם מן ותמת שם דאסורה בהנאה כמת. ושור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל הוה מטמא טומאה חמורה (נבלה) [דנבלה] בכזית. ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן. ופטר חמור כדאמרינן השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ועדיין היא מפרכסת מטמא טומאת אוכלין משום דמחשבה דשחיטה מכשיר לטמא טומאת אוכלין וכשמתה מטמא טומאה חמורה בכזית כדין נבלת בהמה טמאה שמתה. כולן מטמאין טומאת אוכלין כדאמרן אע"ג דאיסורי הנאה נינהו. ר' שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין הואיל דאסורין בהנאה ולא היתה להן שעת הכושר (לעגלה) [לערלה] דשור ועגלה וצפורין אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. חוץ מבשר וחלב אע"ג דאסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם שנתערב ונתבשל. ואמר רב אסי מ"ט דר' שמעון דאמר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הן אפילו לעובדי כוכבים דאסור בהנאה ואינן קרויין אוכל.
<h2>דף י.</h2>
אי הכי לר' שמעון מאי איריא דבשר בחלב משום הכי מטמא טומאת אוכלין משום דהיתה לו שעת הכושר תיפוק ליה דמשום הכי מטמאין דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לעובדי כוכבים הוא דסבירא ליה דמותר בהנאה דתני רבי שמעון וכו'. ועוד דלדידיה נמי לישראל היתה לו שעת הכושר קודם שנתבשל בחלב. ואם איתא דלאחר עריפה שרי בהנאה לר' שמעון ליתני ומודה ר' שמעון בפטר חמור ובשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין דהא תרוייהו שרו בהנאה ואוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים נינהו אלא מדלא תני ומודה בפטר חמור ש"מ דלאחר עריפה אסור. לעולם ר' שמעון שרי בהנאה ואמאי לא מטמא טומאת אוכלין. הכא במאי עסקינן דלא חשיב עליה בשעת עריפה דליטמא טומאת אוכלין.
אמרוה רבנן קמיה דרב ששת משום הכי לרבנן מטמא טומאת אוכלין הואיל דחמור דאסור לישראל באכילה חומרא דאיסורו חושבו לטמא טומאת אוכלין. ור"ש לא אמר דאיסורו (איסור) חישובו אלא אי חשיב עליה מטמא טומאת אוכלין אי לא לא. ולרבנן מי אמרינן כו' והתנן במס' עוקצין י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזו אחד מהן צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר כלומר דלא מטמא טומאת אוכלין אלא אי חישב עלה שתהא לאכילה לעובד כוכבים ומשום הכי בעיא מחשבה דלית ליה טומאה אחריתי דהא נבילת עוף לא מטמאה בנגיעה בכזית כנבלת בהמה ולא מטמא' אלא באכילה בבית הבליעה הלכך צריכה מחשבה לטמא טומאת אוכלין בכביצה ואינה צריכה הכשר מים דבלא הכשר מים אי נגע שרץ בכביצה אוכלין דנבלת עוף מטמא ומ"ט אין צריכין הכשר דקי"ל דכל שסופו לטמא טומאה חמורה בכזית אין צריך הכשר והאי נבלת עוף נמי כי אכיל מיניה כזית מטמא בגדים אבית הבליעה והיינו טומאה חמורה דמטמא בכזית כנבלת בהמה. אבל נבלת בהמה מטמאה בנגיעה בכזית בלא אכילה. האי דנקט בנבלת עוף טהור דצריך מחשבה כ"ש נבלת עוף טמא אבל האי דנקט עוף טהור רבותא קמ"ל דאע"ג דעוף טהור דראוי הוא לאכילה בין לישראל בין לעובדי כוכבים אפילו הכי נבלתו לא מטמאה טומאת אוכלין אלא במחשבה. ואי אמרת איסורו חישובו שהואיל ואסור באכילה לישראל חשוב וראוי הוא לאכילה לעובד כוכבים מטמא טומאת אוכלין למה לי מחשבה אחריתי. הא מני דצריך מחשבה ר' שמעון היא דלית ליה איסורו חישובו. ת"ש נבלת בהמה טמאה בכל מקום בין בכפרים בין בכרכים דאחד עניים ואחד עשירים דרכן לאכול אעפ"כ צריכה מחשבה לענין טומאת אוכלין ואמאי צריכה מחשבה משום דבהמה טמאה היא דלא היתה ראויה לישראל לאכילה והאי דצריכה מחשבה לאו לטמויי טומאת אוכלין דגופה בכביצה קאי דהיא עצמה טמאה היא טומאה חמורה בכזית בלא מחשבה אלא (הכי) [הני] צריכה מחשבה לאיצטרופי קאמר כגון דאיכא פחות מכביצה דשאר אוכלין דלאו דנבלה ואיכא פחות מכזית דהני וולד בהמה טמאה דמצטרפא להנך אוכלין ומשוי להו כביצה וההוא פחות מכזית כיון דלית ביה שיעור טומאה חמורה לית ביה טומאה בגופיה ויכול לאיצטרופי לטומאת אוכלין הלכך צריכה מחשבה ונבילת העוף הטהורה אע"ג דעוף טהור הוא דהוי ראוי בין לישראל בין לעובדי כוכבים כיון דבכפרים הוא דלא רגילי למיכל עופות צריכה מחשבה ולטומאת אוכלין דעוף לא צריך מידי לאיצטרופי אלא בכביצה דנבלת עוף גופה קאמר ואינה צריכה הכשר דאפילו בלא הכשר מטמאה דהא אמרן כל שסופו לטמא טומאת אוכלין חמורה אין צריך הכשר אלא אי נגע בהו שרץ בלא הכשר מטמא טומאת אוכלין והא הכא דלא אמרינן איסורו חישובו. הא מני ר' שמעון היא. ת"ש נבלת בהמה טהורה בכל מקום כיון דהיתה ראויה בין לישראל בין לעובדי כוכבים ונבלת העוף הטהורה והחלב בשווקים בשווקים היינו בכרכים דהוו מקום שווקים דהתם רגילי למיכל בין עופות בין חלב ושומן דעשירים הן אבל בני כפרים אין רגילין ליכל לא עופות ולא חלב דהחלב משיירין אותו לנר לעשות מלאכתו לאורו הלכך נבילת בהמה טהורה בכל מקום ונבילת עוף טהורה והחלב בשווקים דהיינו בכרכים אין צריכה לא מחשבה דבלא מחשבה מטמאה טומאת אוכלין ולא הכשר הכשר כדאמרן הא בהמה טמאה בכל מקום בעיא מחשבה דהא לא הויא ראויה בין לישראל בין לעובדי כוכבים ולא אמרינן דאיסורו חישובו. ואי תימא הא מני דבעיא מחשבה ר' שמעון היא דלית ליה איסורו חישובו הא מדסיפא ר' שמעון וכו' מה טעם הואיל ויש בהם סימן טהורה חשיבי כנבלת בהמה טהורה. מכלל דרישא לאו ר' שמעון אלא רבנן וקא דייקינן הא טמאה בעיא מחשבה אלמא דלית להו לרבנן איסורו חישובו. אלא אמר רבא דכולי עלמא בין לרבנן בין לר"ש לא אמרינן איסורו חושבו ולעולם ליתה לדרבה אלא לאחר עריפה נמי קא שרי ר' שמעון ואי אמרת (א"כ) [אפי'] לר"ש כיון דלאחר עריפה שרי בהנאה ליתני נמי מודה ר"ש בפטר חמור ודאי אי דערפיה מיערף להאי פטר חמור ה"נ דלר' שמעון נמי מטמא טומאת אוכלין דעריפה כשחיטה סתם דמה שחיטה סתם לא בעי מחשבה דשחיטתו מחשבתו אף עריפתו חשבו לטמא טומאת אוכלין לד"ה.
<h2>דף י:</h2>
אלא הכא במאי עסקינן דאמאי לא מטמא טומאת אוכלים לרבי שמעון ששחטו להאי פטר חמור להתלמד בו הלכות שחיטה ולא לשם אכילה דהשתא האי שחיטה להתלמד גריעא היא מעריפה ומשחיטה סתם הלכך קסבר רבי שמעון דאינו מטמא טומאת אוכלין ורבנן סברי דחישבתו כיון דלשם שחיטה בעלמא איכוון. ובפלוגתא (דסומכוס) [דנימוס] ורבי אלעזר קא מיפלגי ר' שמעון ורבנן. דתניא אמר רבי יוסי וכו' הא ר' אלעזר היינו תנא קמא אלא לאו איסורו חושבו איכא בינייהו האי איסורו חושבו לאו הוי כאיסורו חושבו דלעיל דא"כ דהיינו הוא קשיא לרבא דאמר דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חושבו אלא האי איסורו חושבו שחיטה להתלמד דלאו שחיטה מעלייתא הוא לשום אכילה קרי איסורו חושבו. תנא קמא סבר דמו מכשיר לעלמא לשאר כל אוכלין דאי נגע בהו שרץ מוכשרין הן לטמא אפילו בלא מחשבה אבל לגופיה לבשר עורב אע"ג דאי הוי מוכשר מדמו ולא מטמא אלא במחשבה דלא אמרינן דשחיטתו דאיסורא חושבו. ואתא ר' אלעזר למימר דם שחיטה בין דשחיטה גמורה בין דשחיטה להתלמד לעולם מכשיר דאפילו לגופו לא בעי מחשבה אחריתי אלא איסור שחיטה להתלמד נמי חושבו ורבנן דסברי בפטר חמור מטמא סברי לה כר' אלעזר ור' שמעון דאמר דפטר חמור לא מטמא סבר לה כתנא קמא דשחיטה להתלמד לא חישבו לטומאה והיינו בפלוגתא. ממאי דלמא לא מצינן למימר דרבנן כר' אלעזר דטעמיה דר' אלעזר אמאי קאמר לעולם דם שחיטה מכשיר דאפי' להתלמד דלמא שאני עורב דיש בו סימן טהור כדאמרינן בשחיטת חולין לרבות עורב עמקי דיש לו זפק אבל בפטר חמור דלית ליה סימן טהור לעולם לא סבירא ליה דשחיטה להתלמד חושבו ואכתי רבנן כמאן סבירא להו לא כנימוס ולא כר' אלעז'. ומנלן דסימן (טהורה) [טהרה] מילתא היא דקאמרינן דלמא טעמא דר' אליעזר דשאני עורב וכו' דקתני עלה דההיא ברייתא. א"ר שמעון כו'. וכי תימא אי טעמא משום סימן טהורה מאי אריא לר' אליעזר דנקט שוחט להתלמד לימא אפילו שוחט להתעסק דלהתעסק גריע טפי מלהתלמד ולהתעסק היינו כגון שנתכוון לחתוך שום דבר אחר ושחט העור בלא מתכוון ואפילו הכי משמע לן דדם שחיטה מכל מקום לעולם מכשיר הואיל דיש בו סימן טהור ואמאי נקט להתלמד. אין הכי נמי ומשום נימוס כלומר דלר' אלעזר הוא הדין דשחיטה להתעסק נמי לעולם מכשיר הואיל ויש בו סימן טהור ואמאי נקט להתלמד משום נימוס דלנימוס אי שחט להתלמד דמיו מכשיר אבל להתעסק אין דמיו מכשיר דלא חשיב ליה שחיטתו ואכתי לא מצית לאוקומי טעמא דר' שמעון ורבנן בפלוגתא דנימוס ור' אלעזר דאמרינן דלמא שאני עורב כו' אלא על כרחך איבעי לך לאוקומיה דבעריפה ממש פליגי ולעולם כדרבה דאמר מודה ר' שמעון דלאחר עריפה אסור וטעמייהו דרבנן דאמרי דמטמא טומאת אוכלים משום דעריפתו חושבו ור' שמעון סובר אע"ג דעריפתו חושבו כיון דלאחר עריפה אסור בהנאה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא הלכך לא מטמא טומאת אוכלים. איתיביה אביי לרבא לא רצה לפדותו עורפו בקופץ מאחוריו בערפו. אימא כלומר תריץ לברייתא הכי ואימא וקוברו ומחיים של פטר חמור אסור בהנאה ור' שמעון מתיר אבל לאחר עריפה מודה דאסור כדאמינא. והא מדסיפא מחיים כו' ואסור בגיזה ועבודה והיינו מחיים. אין רישא וסיפא מחיים ורישא דקתני ואסור בהנאה בהנאת דמיו קאמר דאם מכרו או שכרו דמיו אסורין וסיפא דאמר אסור בגיזה ועבודה בהנאת גופו. וצריכי למיתני תרוייהו דאי תנא כו' ולעולם לאחר עריפה מודה ר' שמעון דאסור כדרבה.
מה פדייה מתרת לפטר חמור בהנאה אף עריפה נמי מתרת בהנאה ולישתרי לאחר עריפה אפילו לר' יהודה קמ"ל דלא. הוא הפסיד ממונו של כהן שלא רצה ליתן לו שה בפדיונו מה שיזכה לו המקום לפיכך יופסד ממונו שיערפנו ולא יהנה ממנו. מני הא אילימא לר' יהודה מפסד וקאי דאפילו מחיים אסר ליה בהנאה קודם פדייה. אלא לאו ר' שמעון היא אלמא דקסבר דלאחר עריפה אסור בהנאה לא לעולם מהא ליכא למשמע מיניה ואפילו הכי הא דתני לוי יכלת לתרוצי איבעית תימא ר' שמעון ואי בעית תימא ר' יהודה. ואי בעית אימא ר' שמעון דשרי ליה בהנאה בין מחיים בין לאחר עריפה ומאי יופסד ממונו דקאמר להפסידא דביני ביני כלומר דבשה שווה דנקא היה יכול לפדות פטר חמור שוה סלע והיה מרויח ההוא דביני ביני מה שהחמור שוה יותר מן השה ולאחר פדייה יהא מותר בהנאה ועכשיו כשעורפו הוא מפסידו. איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא כלומר דלא אמרה רב נחמן מימרא בעלמא וכן אמר רב נחמן אלא אהא אמרה רב נחמן המקדש בפטר חמור לאחר עריפה ודברי הכל דאפילו ר' שמעון מודה דאסור בהנאה ואינה מקודשת. אי ר' שמעון תיקדשא בכוליה פטר חמור דהא שרי ליה בהנאה. ואי ר' יהודה תקדש בהך דביני ביני כלומר שיכולה לפדות חמור ששוה שקל בשה שוה דנקא ובהך דביני ביני תיקדש. אמר רבה לעולם ר' יהודה ואמאי תני אינה מקודשת כגון שאינו שוה הפטר חמור אלא שקל וסבר לה ר' יהודה כר' יוסי בר יהודה דתניא תפדה בשה תפדה מיד אפילו קודם ל' תפדה כל שהוא כלומר אפילו בשה כל דהוא שאינו שוה אלא זוז. ר' יוסי בר יהודה אמר אין פדייה פחותה משקל ומפרש לקמן מ"ט וכיון דאין פדיה פחות משקל ופטר חמור אינו שוה אלא שקל ליכא דביני ביני ואינה מקודשת. אמר מר תפדה וכו' פשיטא דלא כתיב ביה לא מבן חדש ולא כתיב דמים בשה. איצטריך לתנא למימר הואיל ואיתקש לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. מה בכור אדם אחר שלשים דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה וחמש שקלים הוי פדיונו. כל ערכין כלו' כל פדיון שאתה פודה.
<h2>דף יא.</h2>
ורבנן ההוא וכל ערכך יהיה בשקל בהשג יד הוא דכתיב כלומר עני שאמר ערך פלוני עלי אם יש לו השג יד ליתן שקל חייב ליתנו לכהן דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר ואם אין לו השג יד ליתן שקל פטור משום שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל ולעולם גבי פטר חמור תפדה בכל שהוא. וכמה כל שהוא אפי' פטרוזא בר דנקא אפי' בשה כחוש שאינו שוה אלא שתות השקל. ה"ג אמר רבא תנינא במתני' בין קטן וגדול תמים ובעל מום. מהו דתימא מתניתין קטן כולי האי בר דנקא לא קאמר אי נמי פטרוזא בכחוש לא קאמר קמ"ל רב יוסף ור' טרפון כהן הוה. ברגיא. וכמה הוי ברגיא תלתא זוזי והיינו פי' לשון ברגיא דרגיל הכא ורגיל הכא כלומר קרוב לזה וקרוב לזה שג' זוזים לא נחסר מסלע אלא זוז ואינו יותר משקל אלא זוז. קשיא הלכתא אהלכתא דלעיל אוקימנן אפי' בפטרוזא בר דנקא והכא קאמר הלכתא ברגיא. כאן בבא לימלך כמה יתן אמרינן ליה ברגיא בבא מעצמו אם מדעת עצמו פדאו בדנקא הוי פדוי. אילימא לר' יהודה דאמר הקפידה עליו התורה בשה וכדסלקא דעתך מעיקרא דבשה אין ולא במידי אחרינא. אלא לר' שמעון דלא איירי (בהקפיד) [בהקפידה] עליו תורה כלל אלמא דסבירא ליה דפודהו נמי (בשווין) [בשוויה]. רב אחא מתני הכי אלא לר' שמעון רבינא קשי ליה היכי מצי לאוקמה כר' שמעון והא קי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ועוד דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזי' כו' דבשה דווקא לא מידי אחרינא ואת אמרת הלכה כר' שמעון דמוקמ' לה כר' שמעון. אלא אפי' תימא ר' יהודה הוא דפודיהו בשוויו משום דלא יהא פדיונו דפטר חמור חמור מפדיון דהקדש דהקדש נפדה בשוויו בכל דבר אף האי נמי והאי דקאמר הקפידה עליו תורה בשה הכי סבירא ליה דלא אמרה תורה בשה להחמיר עליו כלומר דבשה אין ולא במידי אחרינא אלא בכל דבר נמי יכול לפדותו בשוויו ולא אמרה בשה אלא להקל עליו דאם רצה לפדותו בשה אפי' אינו שוה אלא דנקא יכול לפדותו דבהכי הקפידה התורה דאם בא לפדותו בפחות משוויו אין יכול לפדותו אלא בשה. איבעיא להו פדיונו פדוי לפודה כלומר דהאי דפדהו בשה יהא הפטר חמור שלו. או דלמא פדיונו פדוי לבעלים כלומר פדוי הוא הפטר חמור אבל מ"מ הפטר של בעליו יהיה ולא של פודה. להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו כלומר כל מי שפודה ההקדש הרי הוא שלו אף מי שפודה פטר חמור נמי הוי שלו. או דלמא אע"ג דאסור בהנאה כהקדש כיון דקנו בעליו להך דביני ביני שיכול לפדות חמור שוה סלע בשה דנקא לא דמי להקדש דהקדש אין נפדה פחות משוויו והך דביני ביני הוי ממונא דבעלים הלכך הוי כוליה דבעלים. ואע"ג שאין לו עכשיו לבעליו רשות ליהנות מחמור משלם תשלומי כפל דכתיב על חמור על שה ועל שלמה וגו' ישלם שנים. ואמאי אין לו עכשיו והא קא שרי ליה ר' שמעון בהנאה קודם פדייה. אלא פשיטא ר' יהודה היא ואי ס"ד להקדש מדמי ליה אמאי משלם תשלומי כפל לבעלים וגונב מבית האיש אמר רחמנא ישלם שנים ולא וגונב מבית הקדש והאי פטר חמור כהקדש דמי וקרנא לישלם ותו לא מידי אלא מדקתני משלם תשלומי כפל לבעלים ש"מ דממונא דבעלים הוא ופדיונו פדוי לבעלים.
אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן כגון שנתנו ישראל שה זה לכהן בפדיון פט(ו)ר חמור וחזר הכהן ומכרו לישראל או נתנו לו כי האי גוונא אין נכנס לדיר שהרי שנינו הלקוח וכו'. אלא בישראל שהיו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו שמפריש עליהן עשרה שיין ומכניסן לדיר ומעשרן והן שלו וה"ה דאפי' היה לו ספק פטר אחד או שנים והפריש עליהן שיין להפקיע ספקן והן שלו שאותן שיין נכנסין עם שאר כבשים לדיר להתעשר והא דנקיט עשרה רבותא קאמר לן כלומר שיש בהן כדי מעשר בפני עצמן מפריש עליהן עשרה שיין כיון דשל ישראל הוו מעיקרא והשתא נמי באו ליד ישראל והן שלו הואיל ומחמת כהן באו לו. טבלים ממורחים שעשוין כרי ונגמרה מלאכתן למעשר. מעשרן משום דשל ישראל היו ועכשיו הן של ישראל. והן שלו הואיל ומחמת (ישראל) [כהן] באו לו והן שלו הדמים שיכול למוכרן התרומות לכהן והמעשרות ללוי והדמים יהיו שלו. וצריכא למימרינהו לתרויהו. דאי אשמעינן הך קמיתא אמאי מעשרן והן שלו משום דקא מופרש וקאי כלומר כיון דשלא מִמִין עצמן הן פודין הפטרי חמור אלא במין אחר בשיין כמו הני שיין דהפריש עליהן כאילו היו מופרשין שהפרישן אבי אמו כהן והיו שלו וירשו ישראל זה ממנו משום הכי והן שלו. אבל הכא גבי טבלים ממורחין כיון דמיניה וביה בעי למפרש מעשר אימא מתנות ומעשרות שלא הורמו (שהורמו) כמי [שלא הורמו] דמיין כשהיו ברשות כהן אלא אימא השתא צריך לעשורינהו ולמיהבינהו לכהן קמ"ל מעשרן והן שלו. ואי אשמעינן הכא בטבלים משום הכי מעשרן והן שלו משום דאפשר לעשורינהו מיניה וביה ודמי כאילו היו מופרשין משעה שנמרחו והא מרח מעשרותיו מצידן וירש הטבלים והמעשרות מאבי אמו כהן הלכך מעשר והן שלו שיכול למכור המעשרות והדמים שלו. אבל התם בפיטרי חמורים כיון דשה בעלמא בעי אתויי עתה ולפדות כל חד וחד ולאו מיניה וביה יכול לפדותן לא אמרינן דדמו השיין כמופרשין וקיימי עד שהיו של כהן אלא השתא צריך לאפרשינהו ולמיהבינהו לכהן קמ"ל דאמרינן נמי בשיין כמופרש וקאי הלכך מפרישן ומעשרן והן שלו.
<h2>דף יא:</h2>
אלא דמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים כגון שנתן העובד כוכבים לישראל שדהו בקבלה ומירחן ישראל והאי הלוקח דקאמר כלומר שלוקחן ממנו ישראל בטורח עבודתו והן שלו שיכול למוכרן ולוקח הדמים. דאמר ליה לכהן קא אתינא כו'. בחזקתן למעשרות ולשביעית כלומר אם הפקיד (כהן) [להן] פירותיו מעושרין ליכא למיחש שמא החליפן לו ומחזיר לו טבלים אלא אותן שהפקיד לו מחזיר לו. וכן לשביעית אם הפקיד לו פירות של שנת ששית ומחזירן לו בשביעית ליכא למיחש שהחליפן לו ומחזיר לו פירות שביעית שאסורין לסחור בהן וצריכין ביעור לאחר שכלה לחיה. אלא אותן שהפקיד בידו מחזיר לו שלא היה רוצה להכשילו. אצל העובד כוכבים אבל אם הפקידן אצל העובד כוכבים כשמחזירן לו הרי הן כפירותיו יש להן דין כפירותיו של עובד כוכבי' דאמרינן ודאי החליפן ומחזיר לו אחרים ודינן כפירות דאמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים דקא בעי לאפרושי מניהו תרומה גדולה ולמיתבה לכהן והשאר מעשר ראשון ותרומת מעשר מעשרן והן שלו. ר' שמעון אומר יש להן תורת דמאי דספק החליפן וספק לא החליפן הלכך מעשרן והן שלו דאפי' תרומה גדולה לא יהיב לכהן אלא מזבנה ולהפריש לתרומה גדולה דכולי עלמא לא פליגי דבעי לאפרושי כי פליגי ליתנה לכהן בתרומה גדולה לחוד קאמר תנא קמא סבר כו' ורבי שמעון סבר דספק הוא אם החליפן אי לא הלכך בתרומה גדולה מפריש והן שלו ומוכרה לכהן. וקאמר לה להא שמעתא דר"א. דלמא לא קשיא הא דדייק אביי דאי ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן כאן בתרומה גדולה כלומר בתרומה גדולה לחוד קאמר. והאי דאמר שמואל בר נתן מעשרן והן שלו בתרומת מעשר קאמר ולא בתרומה גדולה. א"ל אביי לרב דימי ודאי הוי כדקא משנית לי ודלמא כאן בתרומה גדולה וכאן בתרומת מעשר דכי ודאי חלפינהו דכולי עלמא דתרומה גדולה בעי למיתבה לכהן ולוקח טבלין מן העובד כוכבים דקאמר מעשרן והן שלו בתרומת מעשר קאמר דפטור הוא מתרומת מעשר קאמר דפטור הוא מתרומת מעשר למיתבא לכהן [בחנם] (באנס"י) וכדריב"ל דדריש ליה להאי קרא הכי טבלים שאתה לוקח מישראל כו'. ואם מת השה שהפריש בשביל פטר חמור קודם שבא ליד כהן נהנה בו כהן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי.
<h2>דף יב.</h2>
ולא בטריפה כגון שנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה. ולא בכלאים בשה הבא מעז ומרחל. ולא בכוי הבא מן התיש ומן הצביה. ור' אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה שאביו ואמו מין בהמה. נתנו לכהן הפטר חמור. אין הכהן רשאי לקיימו שלא יערפנו עד שיפריש הכהן שה תחתיו והוא שלו מפני גזרת הכתוב ואם לא תפדה וערפתו. נאמר כאן שה תפדה בשה ונאמן להלן בפסח שה תמים זכר בן שנה. מה להלן פרט לכל שמות הללו משום דפסח קדשים הוא ואמרינן גבי קדשים שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן. אף בהאי תפדה בשה פרט לכל השמות הללו. בן פקועה שה חי שנמצא בבטן בהמה שחוטה. כבישרא בדיקולא דמי וכשחוט הוא ואין פודין בו. דילפת שה שה מפסח ופסח אמרינן פרט ליוצא דופן והיינו בבן פקועה ומשום הכי אין פודין. אי מה להלן זכר כו'.
פסולי המוקדשין כגון בעל מום שנפדו כיון דאמר פטר חמור מותר בהנאה קודם פדייה חולין הוא שמותר בהנאה כחולין. ופרקינן בבהמה פסולי המוקדשין דכיון דמותר בהנאה אין כאן איסור חל על איסור דפסולי המוקדשין יש כאן איסור גיזה ועבודה כדאמר בפרק דלקמן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב דהיינו עבודה חולב. אלא כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה וכו' אין איסור פטר חמור דאסור בהנאה [חל] על איסור פסולי המוקדשים דאסור בגיזה ובעבודה הילכך אין פודין. או דילמא כיון דלא אלים קדושת פטר חמור למיתפס פדיונו שיהא אסור בהנאה. והאי דחייבא רחמנא למיפרקיה אפקועי איסורין בעלמא הוא כדי שיהא ניתר פטר חמור בהנאה ולא שתהא חלה קדושתו על פדיונו. הכי נמי אין איסורו חלה כלל על איסורי פסולי המוקדשים ואין [כאן] איסור חל על איסור ופודין בבהמה פסולי המוקדשין. ומי זוטר מאי דכתיב בהו בפסולי המקודשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל והאי הטמא היינו בעל מום. מה צבי ואיל אין פודין בו כדתנן אין פודין לא בחיה. השתא דאתית להכי אפילו לר' שמעון נמי דשרי בהנאה אפי' הכי אין פודין דצבי ואיל כתי' בהו.
<h2>דף יב:</h2>
בבהמת שביעית בשה שקנוי מפירות שביעית. ודאי פטר חמור לא תבעי לך דאין פודין בבהמת שביעית דלאכלה אמר רחמנא והבהמה יש לה מן הפירות ולא לסחורה דהיינו סחורה שפודה הפטר חמור בהאי שה. כי תבעי לך ספק אם יכול לפדות בה ספק פטר חמור. ואליבא דר' שמעון דלית ליה ספק ברישא דשמעתין וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי וכו' ואמרינן [לעיל] מתניתין ר' יהודה היא דתני כו' ור"ש מתיר קס"ד דר' שמעון מתיר דלא צריך לאפרושי כלל הואיל וספק הוא. לא תבעי לך דמותר לפדות דהא לאו סחורה היא דבלא פדיון נמי הוה מותר. כי תבעי לך אליבא דר' יהודה דמצריך לאפרושי לאפקועיה איסוריה. מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינן ביה הואיל ולעצמו הוא. או דלמא כיון דכמה דלא מפקע לאיסור בהאי שה מי שרי ליה האי פטר חמור בהנאה וכסחורה דמי שקונה הנאתו בהאי שה ואסור. אין פודין בה את הודאי פטר חמור דהיינו סחורה. אבל פודין בו את הספק דלא כסחורה גמורה הוא דלא הוי [אלא] ספק. ואמר רב חסדא. פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה ואלו אמורין דבכור לשרפה קיימי וחייבת במתנות בזרוע ולחיים דלאכילה קיימי קמ"ל מיהא ברייתא דרב חסדא דפודין בו את הספק. עד שלא הורמה החלה חייב מיתה דכתיב ולא תשא עליו חטא וגו'. ואמאי חייב מיתה כיון דאילו מיטמיא החלה בשרפה קיימא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה והא חלה לא ליחייב עלה כיון דיש בה דין שרפה כי היכי דפטרת לה מן הבכורה הואיל ואימורין לשרפה קיימי. הא לא קשיא דאמאי חייב מיתה בשביעית דכתיב גבי חלה לדורותיכם דכתיב תתנו לה' תרומה לדורותיכם. דלעולם נוהגת איסורה אפילו בשביעית ולגמר מינה מחלה לבכורה שתהא נמי חייבת בבכורה. לא דמי התם נמי משום הכי חייב עלה מיתה משום דעיקר חלה לאכילה קאי לכהן ולא לטמאה לשרפה. הכא גבי בכור עיקר אימורין לשרפה קיימי ולא לאכילה הלכך פטור מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה. תנינא (לה) [להא] במתניתי' נמי להא ברייתא דת"ר משום דעיקר היא. אלא אם כן פדאו הכהן בפניו. זאת אומרת מדקאמר אא"כ פדאו בפניו ש"מ דנחשדו הכהנים על פיטרי חמורים שלא יהו פודין אותן. פשיטא דבברייתא חזינן בפירוש דנחשדו ומאי קמ"ל רב נחמן. מהו דתימא אי לאו דרב נחמן הוה אמינא הני מילי דלא יתנו לו אא"כ פדאו בפניו היכא דמחזק לן בההוא דלא הוי חכם כ"כ ומיקרי ועביד ביה עבודה קודם שיפדנו. אבל בסתמא היכא דלא מוחזק לן אימא אין צריך לפדותו בפניו דלא נחשדו קמ"ל דכולן נחשדו. משום (דמורו) [דמורי] ביה היתירא דאמר מה צורך לי לפדותו והלא כשאפדנו יהיה השה שלי ועכשיו הוא שלי ולא משגח לפדותו הלכך לא יתננו לו אא"כ פדאו בפניו.
המפריש פדיון פטר חמור ומת קודם שבא ליד כהן חייב ישראל באחריותו ליתן לו פדיון אחר כחמש סלעים של בן. כדתנן בפרק יש בכור לנחלה המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות שנאמר אך פדה תפדה. וחכ"א אין חייב באחריותו כפדיון מעשר שני מה מעשר שני אם אבד פדיונו אין חייב באחריותו דשלו הוא אלא שצריך להעלותו ולאוכלו בירושלים בשיש לו מעלה ואם לאו פטור אף פדיון בכור אין חייב באחריותו העיד ר' יהושע וכולה כחכמים. מת פטר חמור קודם שבא טלה ליד כהן. רבי אליעזר אומר יקבר דאסור בהנאה כמתחילה. ומותר ישראל בהנאה של טלה. וחכ"א אינו צריך ליקבר ומותר בהנאת עורו ונבילתו. וטלה לכהן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי. א"ל אביי הואיל ומקיש לבכור אדם לקיש נמי לכולה מילתא. ולימא אי מה בכור אדם מותר בהנאת מלאכתו אף בכור בהמה טמאה נמי. וכי תימא הכי נמי והתנן מת וכו' לא לעולם מותר נמי בהנאה מאי יקבר דקאמר לאו משום דאסור בהנאה. אלא הואיל ומקישו לבכור אדם יקבר נמי כבכור אדם. אלא מעתה בכור אדם הוא דבעי קבורה כלומר אי משום הכי אמר יקבר דלא אסור בהנאה הוא אלא דבעי קבורה לימא יקבר כאדם אלא מדאמר יקבר ש"מ דאסור בהנאה. ועוד תניא מודה רבי אליעזר. שמפריש עליו טלה והוא שלו אלמא דאי לא מפריש אסור בהנאה וכ"ש פטר חמור ודאי. ומדלא אקשי להנאה לא תקיש נמי לאחריות. אמר רבא לעולם לפדיה לאחריות אקשינן ליה ולא להנאה ו[מ]גופיה קא (ד)שמעינן לה דכתיב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו לבכור אדם ולא לדבר אחר להנאה. הערכין בשעתן שאם העריך קטן ואח"כ הגדיל אין חייב ליתן אלא כשעה שהעריכו ופדיון הבן אינו חייב ליתנו אלא אחר שלשים דעד שלשים חיישינן שלא יהא נפל. ופטר חמור לאלתר פודין אותו אפי' בתוך שלשים. ורמינהי אין בערכין דפחות מחודש אין לו ערך. ואין נזירות פחות מל' דכתיב קדוש יהיה בגימטריא ל' ופדיון הבן ופדיון פטר חמור אין פחות משלשים יום. ומוסיפין עד עולם דלאחר ל' ולמעלה יכול להעריכו עד עולם ויש בו תוספת ערך כשהוא גדול. ובנזירות דאם רצה להוסיף על ל' כמה שירצה עד עולם שרי. ופדיון הבן ופטר חמור משלשים ולמעלה יכול לפדותן עד עולם והיינו ומוסיפין עליהן. אבל בפדיונן אין תוספת דמים דכמה שיתן כשהן מן שלשים יום כך יתן בכל זמן שרוצה לפדותן. אלמא דאין פודין פטר חמור פחות משלשים יום. אמר רב נחמן אמר רב מאי לאלתר דקאמר לומר שאם פדאו לאלתר פטור דאיעבד. מכלל דרבנן דברייתא דאין בערכין סברי דאם פדאו קודם אינו פדוי דיעבד. והא איתמר כו' א"כ מאי בינייהו וליכא לתרוצי כדקאמרת לומר שאם פדאו פדוי לעולם כדתרצינן ודקא קשיא והא איתמר הפודה כו' הא איתמר עלה דההוא דכולי עלמא מעכשיו כלומר אמר בתוך שלשים הרי זה פדיונו שיהא פדוי מעכשיו קודם שלשים אין בנו פדוי אפי' דיעבד משום דכי אמר מעכשיו דמי כמאן דהשתא נמי ליהוי מצותיה ולא הוה עד שלשים אלא דרבנן סברי אם פדאו אינו פדוי.
<h2>דף יג.</h2>
לא נפטרו אלא מפדיון הבן ופטר חמור כדאמר בפרקין דלעיל [ד' ע"א] אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה את שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו' אלמא דלא נפטרו אלא מאלו ב' דינין. דקדושת הגוף דאינו בר פדייה. איידי דחביבא ליה כר' חנינא דאמ' [לעיל ו' ע"ב] שהרי סייעו את ישראל וכו'. איידי דזוטרן מילתא (דליכא ב') [דלא מיירי ביה] אלא בפרק ראשון אבל כולה מסכתא מיירי בבכור בהמה טהורה.
בדיניהם כל סחורה שיש יד עובד כוכבים באמצע בעי למיזל אחר דינו דאזלינן בתר דיניהם ובדיניהם מעות קונות. אילימא בדיניהם דגופיה דעובד כוכבים דנקנה לישראל בכסף דהקישו הכתוב לאחוזה דכתיב [ויקרא כ"ה מ"ו] והתנחלתם וגו' מה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני. ועוד מכסף מקנתו משמע בין ישראל לעובד כוכבים בין עובד כוכבים לישראל בכסף. ממונו בהמתו לא כ"ש. מהא לא שמעי' דישראל מישראל יוכיח דגופו קני ליה בכסף כדאמרן מכסף מקנתו וממונו במשיכה. מיד עמיתך הוא דבמשיכה דכתיב מיד דבר הניתן מיד ליד. מיד עובד כוכבים מכסף. ואימא דלהכי אתא קרא מיד עמיתך הוא דליקני מיד עובד כוכבים כלל כלל לא דאם רוצה העובד כוכבים לחזור בו יכול לחזור בו הא ליכא למימר דהשתא גופו קנה בכסף כ"ש ממונו. ואימא מיד עמיתך במשיכה גרידא מיד עובד כוכבים עד דאיכא תרתי כסף ומשיכה. דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא במשיכה ולא במעות אף עובד כוכבים בחדא במעות ולא במשיכה וכדאמרן לעובד כוכבים כלל כלל לא דאינו קונה מישראל לא במשיכה ולא בכסף. אמרי לאו ק"ו הוא לגופו דישראל קנה בכסף כ"ש ממונו בהמתו.
<h2>דף יג:</h2>
ולאמימר דאמר [בבא מציעא ע"ז ע"ב] משיכה בעובד כוכבים קונה הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ישראל מישראל ולא משיכה. מתרץ לה הכי לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה. משום הכי איצטריך למיכתב לעמיתך דעמיתך בכסף ולא לעובד כוכבים ומהפך לו שמעתא דר' יצחק אלא אי סבר לה כריש לקיש כו' א"כ לעמיתך מאי אתא למעוטי כיון דתרוייהו במשיכה. וחד למעוטי הקדש שלא תאמר לא תהא כח הדיוט חמור מהקדש קמ"ל לעמיתך ולא להקדש. גזלו אסור דעובד כוכבים. אי סבר לה כמאן דאמר גזלו מותר ולא איצטריך לעמיתך לאונאה על כרחיך אמימר כרבי יוחנן ס"ל דאמר דבר תורה מעות קונות והלכך איצטריך לעמיתך דלעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה. גרוטאות חתיכות כסף קטנות. יוליך הנאה לים המלח דהשתא הוויין שלו ואסור לקיימה ברשותו ואסור לו למוכרה. אי הכי קשיא רישא דאמאי יחזיר והא משך והיה [צריך] להוליך לים המלח. דאיכא מקח טעות דלא ידע דהוה בהו עבודת כוכבים. רישא וסיפא מקח טעות ומשיכה קונה שקבל לדון בדיני ישראל. ואביי אמר לך לעולם כדאמינא רישא דאיכא מקח טעות דאע"ג דמשך כיון דאכתי לא יהיב זוזי לא דק אי הוי בהו עבודת כוכבים אי לא הלכך יחזיר. וסיפא לאו מקח טעות דכיון דיהב זוזי והדר משך עיוני עיין [ומדלא עיין] אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות. מאי יחזיר הא לא משך כלום. יחזור בדבריו מתנאי הקנייה דאע"ג דחזרת דברים גבי ישראל יש בו משו' מחוסרי אמנה בעובד כוכבים מותר לחזור בו.
<h2>דף יד.</h2>
ונפדו חייבים בבכורה ומתנות הזרוע והלחיים והקבה דכיון דמום קדם להקדש ונפדו כחולין דמו. ויוצאין לחולין להיגזז וליעבד אע"ג דשאר פסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה כיון דמום קדם להקדש מותרין. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן להכי [מותר] הנאתו לאחר פדיונן דאע"ג דאיעבר לפני פדיונן כיון דיליד לאחר פדיונן מותר בלא פדייה. והשוחטן בחוץ חוץ לעזרה. ואין עושין תמורה אפי' קודם פדיונן. חוץ מן הבכור והמעשר דאע"ג (דקבע דם) [דקדם] מום קבוע להקדישן. ונפדו מ"מ דינן כקדשין ופטורין מן הבכורה והמתנות משום דקדושתן באה מאיליה והוו קדושת הגוף. ואי אמרת בכור היאך יוכל לקדם מום להקדישו והלא קדושתו מרחם כגון שהומם במעי אמו קודם שיקדשו יציאת הרחם. קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות דכיון דקדם מום קבוע להקדשן ההוא הקדש לא הוי אלא קדושת דמים שימכרו ויביא בדמיהן קדשים ואפי' הכי אי לא מפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות. קדשי בדק הבית קדושת דמים נינהו שימכרו לצורך תיקון בדק הבית. אסירי בגיזה ועבודה קודם פדיונן. אמרי לא מיהא לא מסייעא ליה לר' אליעזר דהיינו טעמא דתנא דמתני' דאסר להו בגיזה ועבודה כי לא ניפדו משום דהני שהוקדשו במומן קדושת דמים למזבח הוא שימכרו ויביאו מדמיהן קדשים תמימין למזבח ואי שרית להו בגיזה ועבודה אתי לאחלופי למישרי בקדושת המזבח. קדשי בדק הבית דלא הוו קדושת דמים למזבח דליכא לאיחלופי בהו לא גזרו בהו רבנן דליהוו אסירי בגיזה ועבודה ומיהא לא מסייעא ליה. הא לפני דאיעבר ואתיליד קודם פדיונן אסירי אותן וולדות בלא פדיון.
<h2>דף יד:</h2>
נפדין תמימין אותן וולדות. או אין נפדין תמימין דצריך להמתין להן עד שיוממו ואח"כ פודן. אמר רב עמרם תני (לא) המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח היינו דקדם מומן להקדישן וילדו קודם פדיונן ימכרו ואין צריכין מום אותן וולדות להמתין שלא למוכרן עד שיפול בהן מום. (שלא) משום דקא אתו הני מכח קדושה דחויה. שלא יהא טפל הוולדות שאינן קדושין אלא אגב אימן. חמור מן העיקר מן אימן אלא כשם שאימן יכול לפדות בכל עת כך וולדן נפדין אימתי שירצה אפילו תמימין אלמא דנפדין תמימין. והשתא דייק לברייתא טעמא דמשום הכי נפדין תמימין שלא יהא טפל חמור הא הקדיש זכר תם לדמיו דאע"ג דאמר איני מקדישו אלא לדמיו קדיש קדושת הגוף הואיל והוה ראוי להקרבה ואין נפדה תמים. והאי דקאמר הא הקדיש זכר תם הוא הדין לנקבה אלא משום דבעי לסיועי מינה לרבא ורבא לא איירי אלא בזכר כדאמרי' בתמורה בפרק אלו קדשים [י"ט0ע"ב] אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר כו' נקט הכא זכר כו'. ומוקים לה בבמת יחיד וכ"ש דחייב בבמת צבור ומשום הכי קרי ליה חוץ שאינו שם בעזרה וחייב משום דמקריב בעל מום בבמה. בשעת היתר במה והיכן הותרו כדאמרי' באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות כו'. אימא דריש הכי האי לא תזבח דאם אינו ענין לקדשים דהא כתיב [ויקרא כ"ב] עורת או שבור וכו'. תנהו ענין לבכור דסד"א הואיל וקדיש במומיה. ממילא כשנולד בעל מום [ה"א] שקרב נמי במומיה קמ"ל דלא תזבח דלא ולא אתא לבמת יחיד. אמרי וכו' ואייתר לא תזבח לבמת יחיד. הואיל וקדיש במומיה מאליו כשעבר תחת השבט דכתיב [ויקרא כ"ז] לא יבקר בין טוב לרע רע היינו בעל מום כדאמר לקמן. הואיל וקדשה כשהיא בעל מום דכתי' [שם] לא ימיר אותו טוב ברע אם המר וגו'. הואיל וקדשו [אגב] אימן כשהן בעלי מומין כשנולדו בעלי מומין או כשאירע להן אחר מיכן. אמר רבא הא כבר פסקה כו' ואייתר ליה לא תזבח לבמת יחיד כדרבי אלעזר. השתא רע בטוב להחליף בעל מום בתמים. אמרת לא לכתחלה אבל דיעבד והיה הוא ותמורתו וגו'. טוב ברע תמים בבעל מום מיבעיא דלכתחלה לא. אלא האי טוב ברע לא אתי אלא לאשמועינן דאותו טוב ברע דדיעבד עושה תמורה בעינן שיהא טוב מעיקרו שקדם הקדשו למומו. אבל רע מעיקרו שקדם מומו להקדשו לעולם אין עושי' תמורה.
ואם מתו קודם פדיונן יפדו ומותרין בהנאה עורן ונבלתן. [זו דברי ר"ש] תנא דמתניתין דאמר אם מתו יפדו זו דברי ר"ש דאמר במס' תמורה בפרק אחרון [ל"ב ע"ב] קדשי מזבח היו בכלל העמדה וכו' אבל לא קדשי בדק הבית דקדושת דמים נינהו לא בעו העמדה. ומודה ר"ש בבעל מום מעיקרא קודם הקדש דאע"ג דקדשי מזבח בעו העמדה והערכה האי בעל מום מעיקרא לא חל עליהם הקדש גמור למזבח הלכך אפי' מתו דלא מצי למעבד בהו העמדה יפדו דקדושת דמים הוא ודינו כקדשי בדק הבית דלא היו בכלל העמדה והערכה. וחכ"א אם מתו יקברו אפי' בעל מום מעיקרא דסברי דהכל היו בכלל העמדה והערכה והלכך כיון דמתו דלא מצי למעבד להו העמדה משום דלאו בר פדיה נינהו אלא יקברו והני חכמים לאו בר פלוגתיה דר' שמעון דפליגי עליה בתמורה נינהו אלא שאר חכמים תנא דבי לוי נינהו דמחמיר בבעל מום מעיקרו. והא כתי' אותה כלומר דאותה בעי העמדה והערכה למעוטי בעל מום מעיקרו שמתו דאע"ג דאינו בר העמדה נפדה קשיא. אבל רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במסכת תמורה [שם] דאמרי אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ומודין היו בבעלי מומין מעיקרו שמפדין הכי נמי דיפדו נמי לאחר מיתה.
<h2>דף טו.</h2>
אי הכי נימא זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו. אמרי רב סבר לה כריש לקיש דאמר בסוף מסכת תמורה לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל [העמדה והערכה] קדשי מזבח לא היו. ולא מיתוקמא הא מתניתין דבכורות כרבנן משום סיפא דקתני אבל קדם הקדישן למומן אם מתו יקברו ואי רבנן כיון דאמרי דקדשי מזבח לא היו אם מתו יפדו איבעי למתני וכר' שמעון מיתוקמא רישא וסיפא דהא אמר קדשי מזבח היו בכלל הילכך כי קדם הקדש למומן יקברו אבל בבעל מום מעיקרו היינו דקדם מומו להקדשו מודה דנפדה אבל לרבנן זה וזה נפדין מיבעי ליה. אמרי אכתי יכול נמי לאוקומא כרבנן דאמרי קדשי מזבח לא היו דממאי דהאי דקתני אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה להיכא דקדם הקדש למומן ולא אפשר דמתו. דילמא לרבנן נמי אע"ג דאמרי קדשי מזבח לא היו משום הכי אמרינן יקברו דאין פודין את הקדשים וכו' אבל היכא דקדם מומן להקדשן נפדין דלא חשיב כ"כ הקדש. אמרי א"כ הוא דמשום הכי יקברו דאין פודין לכלבים ליתני אם נעשו טרפה יקברו דמשמע דאע"ג דאכתי הוו חיים ואיפשר להעמידן ולהעריכן אפי' הכי יקברו דאין פודין לכלבים אבל מדמיירי לאחר מיתה אם מתו יקברו ש"מ משום (הכי) דהוו בכלל העמדה והערכה אלא מיתוקמא כר' שמעון ולא רבנן. ואיבעי' אימא לעולם מיתוקמא נמי כרבנן ורב כר' יוחנן סבירא ליה דאמר בפ' אחרון דתמורה לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל ומודין בבעלי מומין מעיקרא. אי הכי זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו איבעי למיתני אין (תני) הכי [נמי].
<h2>דף טו:</h2>
איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך שראוי לאכילה אבל מעיקרא לא אין לך היתר בהן אלמא דאסירי בגיזה ועבודה. אבל פודין את הקדשין דלא אייתר ואכלת לאיסוריה ובכל דוכתא דאמרינן הניחא למאן דאמר אין פודין אלא למאן דאמר פודין מהכא נפקא. אמאי וולד צבי ואיל הוא כלומר חולין נינהו. אבל איתיליד לפני פדיונן דהיינו לפני דלפני מקדש נמי קדשי כדאמר לקמן דאיכא למאן דאמר קדשי ליקרב ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה. מנהני מילי דאיתיליד לאחר פדיונו דאסורין. דת"ר זכר אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב וגו' מה צורך למימר אם זכר אם נקבה לאו ממילא ידענא דזכר ונקבה ראוין לזבח שלמים אלא זכר לרבות את הולד דולד משמע זכר. ונקבה לרבות את התמורה דתמורה משמע נקבה הכי איתא בתמורה [י"ז ע"ב].
אותן ולדות שלאחר פדיונן דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן דלפני פדיונן איעבר ואיתיליד מיפלג פליגי בהו בתמורה בפרק אלו קדשים. (דמאי) [במאי] דאמרינן דקדשי הנך ולדות ותמורות של בעלי מומים שמואל אמר קדשי ליקרב הואיל והן תמימין ובאין מכח קדושת הגוף דאיתיליד קודם פדיונן ובר פדא [אמר] קדשו לרעייה דאין נפדין תמימין אלא בעלי מומין אבל לא קדשו ליקרב שלא יהא טפל חמור מן העיקר אלא אותן שנולדו לאחר פדיונן מה תהא עליהן כו' מכח קדושה דחויה קא אתו דכבר נפדו אימן כשנולדו. לא אלימא קדושתן שיתפסו פדיונן וכיון דאין להן כח למיתפס אף הן אין יוצאין לחולין הילכך מתין והא לא אלימא למיתפס פדיונם אמרי הכי יש להן כח לפדות דסמוך לפדיונן של ולדות קודם שיפדם מתפיסן לשם אותו הזבח כלומר דמקדישן לשום זבח אמן וההוא הקדש מהני להו להביאן לידי פדיון. למימרא דבני פדייה נינהו שיש להם כח ליתפס לשם אותו זבח והא אמרן דלא אלימא למיתפס. אלא סמוך לפדיון אמן כלומר כשהן מעוברין קודם שנולדו הולדות מתפיסן אגב אמן כלומר לשם זבח אמן ובהכי הוי להן קדושה למיתפס פדיונן. טעמא מאי צריך לטרוח באלו עניינים שיבואו לידי פדייה גזרה שמא יגדל מהם עדרים ויבא לידי תקלה אם אוכל מהם אדם או מקריבן. מה בכור אין מתפיסו לכל זבח שירצה דכתיב אך בכור וגו' לא יקדיש איש אותו כלומר לשם זבח אחר. אף ולד פסולי המוקדשין וכו'. בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן אין סופג את הארבעים ואי אמרת הא תנן במתניתין דלאחר פדיון מותרין אלמא דקודם לא הא לא קשיא הכא נמי אינו סופג קתני אבל איסורא מיהא איכא. וולדותיהן חולין לאחר פדיונן. ונפדין אפילו תמימין. אלא מצות עילוי כלומר חומרא דבעי פדייה. אבל קדם וכו' ובין לפני דקאמר הכא לא צריך אלא משום דאמר ברישא אמר בסיפא. ולדותיהן קדוש דאיעבר לפני פדיון ואיתיליד לאחר פדיונן.
<h2>דף טז.</h2>
כללו של דבר דסיפא לאיתויי חלבו דאסור באכילה כדאמרינן תזבח ואכלת וכו' ולא יכול למימר לאיתויי שוחטן בחוץ דחייב משום דנימא דשוחטן בחוץ נמי פטור דהא אין מתקבל דמן בפנים משום דקא אתי מכח קדושה דחויה דכבר נפדו האימהות. הא בעלי מומין מיפרקי אלמא דבני פדייה נינהו ולשם אותו זבח מתפיסן נמי משמע דבני פדיה נינהו ואפילו תמימין ותיובתא דרב הונא בתרתי דאמר (מתני') [מֵתִין] שלא יכולין לבוא בשום ענין לידי פדייה. איידי דתנא רישא תנא סיפא ולאו דוקא סיפא (לגרודי). והשוחטן בחוץ פטור אית ביה תמיה דלא אברייתא קא מהדר ולא אמתניתין דבהא ברייתא לא איירי בה משוחטן בחוץ ואי אמתניתין אם קדם הקדשן את מומן קאי והשוחטן בחוץ חייב איבעי למימר הילכך ליכא למיקם אמאי קא מהדר אבל אמר לן רבי מסתברא דאברייתא קאי אמאי דקאמר כללא דרישא לאתויי שוחטן בחוץ דפטור. ורב הונא מתני חייב ומוקים להאי קדם מום קבוע להקדישן במום בדוקין שבעין שאינו נראה בגלוי כשאר מומין ואליבא דרבי עקיבא דאמר במסכת זבחים אם עלו לא ירדו וכיון דלגבי מזבח אם עלו לא ירדו כי שחיט להו בחוץ מיחייב.
מכח קדושה דחויה קא אתי כיון דלאחר פדיון נעשו תמורה. שם אמו עליו אמו קרי אותו שבא מכחו. מה בכור ומעשר במומן מתאכלין לבעלים דבכור כי לית ליה מום מקריב אמורים דידיה על גבי המזבח ואינו אוכלן כהן וכי איתיליד ביה מומא נאכל כולו לכהן בהמת מעשר דלית ליה מומא מסיק ליה לירושלים ואכיל ליה ישראל גופיה ומקריב אימורין למזבח וכי איתליד ביה מומא נאכל כולו לישראל והאי לבעלים דקתני הכא לאו לחד בעלים קאמר אלא הא כדאיתא והא כדאיתא האי לבעלים דידיה והאי לבעלים דידיה. ממעלי הגרה טמא כלומר יש בהמה שיש לה סימני טהרה והיא אסורה היינו תמורת בעלי מומין לאחר פדיונן. לתמורת אשם הוא דאיצטריך דאינה מתה אלא רועה שיהא אסורה. ואי מהלכתא גרידתא הוה אמינא היכא דעבר ואיקרי ואכל וכו' קמ"ל קרא דאיכא לאו דכתיב את זה לא תאכלו. לישנא אחרינא. ומאחר דהלכתא איכא קרא למה ליה למיקם עליה בעשה דכתיב אותה תאכלו ויש לך אחרת והיא מפרסת פרסה דאית בה לאו אי אקרבה והיינו חמש חטאות ולאו הבא מכלל עשה עשה והכי מסתבר כלישנא בתרא דהכי נמי גרסינן בתמורה בפרק אלו קדשים [י"ח ע"א] וכי איצטריך קרא דאי מקריב ליה קאי עליה בעשה. ואיבעית אימא חמש חטאות לא צריכי קרא אלא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה דהיינו תמורת בעלי מומין לדבר הבא ממפריסי פרסה דהיינו חמש חטאות דנפקי מהתם מה להלן בחמש חטאות מתות אף תמורת בעלי מומין שנפדו ואתיא כרב נחמן. מתני' המקבל צאן ברזל כלומר דמקבל מיניה בהמה לשעבד עליו שיעבוד קשה כברזל כגון שקיבל ישראל עליו אם יפחתו דמיה או תמות שישלם לעובד כוכבים כמה ששמין אותה עכשיו ואם תעשה ולדות שיהו בין שניהם הולדות.
<h2>דף טז:</h2>
וולדות של אותו צאן ברזל מה שהן יולדות פטורה מן הבכורה לפי שחצין של עובדי כוכבים. ועוד משום דאמרינן בגמ' דאי לא משכח לה לבהמה תפיס ולדות דילה. ולדי ולדות ולדי של ולדות חייב בבכורה חלק של ישראל דכולי האי ולדי ולדות לא תפיס עובד כוכבים בשבילה. העמידו ולדות תחת אימותיהן שאם תמות הבהמה שיקח העובד כוכבים הולדות תחתיה אותן ולדות הרי הן כצאן [עצמו] שולדותיהן מה שהן יולדות פטורה מן הבכורה. ולדי ולדותיהן חייבין ר' שמעון כו'. למימרא. דברשותא דמרה דעובד כוכבים קיימא שמפני כך פטורה מן הבכורה. אין מקבל צאן ברזל מישראל באותו תנאי שפירשתי למעלה. מפני שהוא רבית דכיון דמקבל עליו כל האחריו' של בהמה מה שנתן לו חצי הולדות זהו רבית. ס"א דכיון דשם האמהות בדמים ונותן לו חצי הולדות הרי זה רבית דמשמע דמשום הכי נותנן לו שממתין לו מן הדמים. אלמא דברשותא דמקבל קיימא הבהמה דאי ברשותא דנותן קיימא הא ילדה ברשותו ולא הוי רבית. לא קשיא מתני' להכי קיימא ברשותיה דעובד כוכבים ופטורה מן הבכורה דקביל עליה עובד כוכבים [אונסא] וזולא דבהמה. והכא גבי ישראל דקביל עליה המקבל אונסא וזולא הילכך הוי רבית. ליפלוג בדידה במקבל מישראל דפעמים מקבלין ופעמים אין מקבלין בד"א וכו'. ואמאי אצטריך למיתנא אבל מקבלין מן העובד כוכבים אפילו מישראל נמי. אידי ואידי בין מתניתין דבכורות בין מתני' דבבות דלא קביל עליה הנותן. והכא מ"ט פטורה מן הבכורה דאילו אתי עובד כוכבים כו'. רב הונא ורב יהודה ארישא דמתניתין פליגי המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים. וולדי ולדות נמי פטורין דקא דייק בלישנא דמתניתין באותו ענין מה שנקדתי בדף כעין מחק בפירוש המשנה. העמיד אין וכו' כשהעמיד מוסיף דור אחר לפטור אבל לא העמיד אין מוסיף דור אחר תיובתא דרב יהודה. א"ל הוא הדין דאף על גב דלא העמיד ולדי ולדות פטורין כדאמינא והאי דקתני העמיד רבותא קמ"ל דאע"ג דהעמיד דיהב ליה אפותיקי אפילו הכי אי לא משכח ההיא דהעמיד תפיס ליה בנה היינו ולדי ולדות הילכך פטורים. שאחריות לעובד כוכבים כלומר דתפיס אפילו דור עשירי תחותיה. בשלמא לרב יהודה דאמר דנחית תנא קמא לדרי ששני דורות פוטר ושלישי מחייב אמטו הכי נקט ר' שמעון נמי לשון רוב דורות.
<h2>דף יז.</h2>
אלא לרב הונא דאמר לא פטר ת"ק אלא חד דור ושני לאלתר חייב למה ליה למימר עד עשרה לימא שני נמי פטור. אהעמיד ולדות קאי דנחית לדרי ושני דורות פוטר הילכך אמר הוא עד עשרה דורות נמי פטור. תיובתא דרב הונא דהכי משמע כדרב יהודה. אימא הן וולדות פטורות כלומר הן וולדות ראשונות ולא יותר. רחל שילדה מין עז פטורה דנדמה הוא. עד שיהא שור ובכורו שור פרט לנדמה. כבשים שצמרן קשה כגון רחל שצמרה דומה לצמר עז שהוא קשה וכל שכן עז בת רחל שפטור דלאו בת חימום היא. ניחזי אנן במאי הילכתא מחייב ר' מאיר. ואביו תייש ושחטו עם אביו ביום אחד. ר' מאיר מחייב דחייש לזרע האב וחשיב נמי אותו ואת בנו אע"ג דאין בנו כרוך אחריו הואיל ודומה לאביו. ורבנן פטרי דבתר אמו שדי ליה ולא דמי לאמו. אי הכי דבהכי פליגי בחוששין לזרע האב ליפלגו נמי בעלמא (נפיק) בפרק אותו ואת בנו היכא דפליגי חנניא ורבנן בהא מילתא. ואיבעית אימא לעולם לבכורה וברחל בת עז ואותה עז בת רחל. ר' מאיר מחייב סבר אע"ג דרחל בת עז נדמה היא כיון דזקינתה רחל הויא חזרו שיות למקומן ובטל האמצעי וחשיב כמו הוא כבש ובכורו כבש וחייב בבכורה. ורבנן סברי כיון דהוי נדמה לא אמרינן חזרו שיות למקומן. כגון שיש בו מקצת סימנין דומה לאמו ר' מאיר דמחייב כסתם מתניתין וחכמים דפטרו ר' שמעון היא דבעי ראשו ורובו.
שעיר בן שעירה לעולם דכתיב אחד כלומר המיוחד ובא מששת ימי בראשית שלא היה לו מעולם אם ממין אחר. צריכי תרוייהו דאי מהתם מאו עז פרט לנדמה ה"מ היכא דלא נחת לדרי הני מילי דפסול היכא דלא נחית לדרי למשפחותיו שלא חזר מינו למקומו שהוא כשב בן עז בן עז לעולם משום הכי הוי נדמה אבל היכא דנחית לדרי שהוא כשב בן עז בן כשב אימא לא הוי נדמה וליתכשר לשעיר ר"ח קמ"ל אחד המיוחד. ואי אשמעינן אחד הני מילי דפסול נדמה כגון בקרבן חובה דומיא דשעיר ר"ח דהוי חובה אבל בנדר ונדבה לא קמ"ל שור או כשב דמיירי בנדר או נדבה. הכל מודים אפילו לר' מאיר דמחייב דאין לוקה על צמרו משום כלאים אי לביש ליה בהדי פשתן. אף נסכים שלא נשתנו והני יש להן ריח תאינה אלא מעתה אי ע"י דלויי קא חשיב שינוי בפשתן נמי יכיל למיהוי שינוי ע"י הידלה ומפרכי כל הני שמעתתא דרב אחא ורב פפא ורב דהא אשכחן דפשתן נמי נשתנה אלא ש"מ דדילוי לא הוי שנוי. לעולם דילוי הוי שינוי ודלמא דיין הוי שינוי שנשתנה ריחו ושינוי ריח פסול לנסכים אבל דלוי דפשתן לא הוי שינוי דלא איכפת לו בשינוי ריחו. שניהם לכהן דאפשר לצמצם דיצאו שניהם כאחת. ר' טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה כדמפרש בגמ' דההוא דבריא נפיק ברישא. ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן פי' איזה מהם שנוטל המוטב יפרע לחברו חצי מה ששוה יותר מחברו. והשני שביד ישראל ספק בכור הוי ירעה עד שיסתאב כלומר שאין נאכל לישראל תם אלא במומו וחייב במתנות כדמפרש בגמרא משום דכהן בא עליו משני צדדין.
<h2>דף יז:</h2>
ר' יוסי פוטר מן המתנות כדמפרש בגמ' שהרי חליפין ביד כהן ושויוה רבנן כמאן דזבניה ליה כהן במומיה. מת אחד מהם כלומר שלא הספיק ליתן לכהן עד שמת אחד יחלוקו החי. ר' עקיבא אומר לא יחלוקו אלא של ישראל הוא אם לא יביא הכהן ראיה שהיה בכור. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום דאין ידוע איזה יצא ראשון וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים. שני זכרים ונקבה שאחת ילדה זכר והאחרת ילדה זכר ונקבה אחד לכהן ממה נפשך ואחד לו שאין ידוע אם הזכר יצא ראשון או הנקבה. בורר לו את היפה כדאי' בגמ' דהך דילד חד שביח טפי. ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן כדמפרש בגמ' דשומן יהא ביניהן דישראל שקיל המוטב. רבי יוסי אומר כל שחלופיו ביד כהן והאי נמי הוי כחליפין ביד כהן שאם נתערבו הוו תרווייהו ספק בכור דמכל אחד יש לומר שמא זה נולד אחר הנקבה הילכך כשנטל הכהן אחד הוי אידך חליפין דהאי ופטור מן המתנות ור' מאיר מחייב דבא עליו משני צדדין. שתי נקבות וזכר שאחת ילדה נקבה ושניה זכר ונקבה או כל אחת זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. וכ"ש בידי אדם שכשמתכוין אדם לצמצם לחלוק דבר שווה שיכול לצמצם. זימנין דקא יהיב דמים עליונים למטה ותחתונים למעלה משום דאותו חוט דק היה ואי אפשר לצמצם דלא עייל או בחמש אמות עליונות או בחמש אמות תחתונות כיון דאי אפשר לצמצם. לא לעולם לא אפשר לצמצם מי סברת שהחוט היה דק מרווח היה והיה נכנס בקצת מחמש עליונות ובקצת מן התחתונות הילכך ליכא לאקשויי מידי. ממדת כלים ומזבח דאית שתי אמות וחצי אלמא דבעינן לצמצם כי האי שיעורא ש"מ דאפשר לצמצם בידי אדם. מהכא ליכא למישמע מינה דרחמנא אמר עביד כי היכי דיכלת כמו שאתה יכול לכוין ואף על גב דלא הוי צמצום גמור דלא יהיב מידה אלא בציווי בעלמא כדכתיב הכל בכתב וגו'. חלקו לשנים התנור של חרס והן שוין. שניהן טמאים החלקים דכל חד וחד אמרינן האי נפיש מאידך פלגא לפי שאי אפשר לצמצם בידי אדם לחלוק בצמצום גמור. לא שאני תנור דהוי כלי חרס הואיל ויש בו גומות במקום שבירה דנקיט מחלק זה לחלק זה ומזה לזה הילכך אי אפשר לצמצם בו ושניהם טמאים. משום דקסבר אפשר לצמצם בידי אדם דמדידה הויא בידי אדם דקרוב לשניהם בשוה. והאי דכתיב הקרובה אימא אפילו קרובות דשניהם מביאות.
<h2>דף יח.</h2>
סבר לה כר' יוסי ואכתי (לרבא) [לרבנן] לא ידעינן. דתנא קמא סבר אי אפשר לצמצם והויין שתיהן רחוקות כדאמרן בתנור. ותיסברא לתנא קמא אי אי אפשר לצמצם אם כן לא סגיא דלא הווייא חדא קרובה. יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו אם אני הקרובה תבא העגלה עלי ואם חברתי הקרובה תבא עליה. מאי הוי עלה לרבנן אפשר או אי אפשר. אלא ש"מ אי אפשר לצמצם קסבר ומשום הכי יביאו אחת ויתנו כדאמרן. אמר ר' חייא משמיה דר' יוחנן משמנין דאמר ר' עקיבא היינו שישמו איזה הוא הכחוש מן האחר ויטול הכהן הכחוש בלבד. א"ל ר' חייא לר' יוחנן בשעה שלמד הלכה ממנו. והא אנן משמנין תנן דמשמע שיחלקו העלוי בשוה. כפנייתא תמרים רעים. מסיפא מדוקיא דסיפא המוציא מחבירו ע"ה דאי ס"ד משמנין ביניהן לחלוק הכל בשוה בסיפא נמי ליפלגו בשוה. אלא מאי משמנין שמן יהא ביניהן כלומר דסבירא ליה לר' עקיבא דיד כהן על התחתונה דשמין כחוש והשמן שהוא מוטב מזה יהיה ביניהן ואומר לו ישראל אייתי ראיה דהאי בכור ושקול ואי לא לית לך תו מידי.
<h2>דף יח:</h2>
מהו דתימא ר' יוסי לא בעי חליפין אלא לדבריו דר' מאיר קאמר וכו' להכי איצטריך ר' אלעזר למימר דחייב. בספק מעשר כגון קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין העשירי מעשר ותשיעי נאכל במומו ואחד עשר קרב שלמים והיינו ספק מעשר שפטור מן המתנות דאין יכול לבוא עליו משני צדדין וכ"ש מעשר ודאי שפטור דהוי קדשים קלים וישראל אכיל ליה כוליה חוץ מאימורין. ור' מאיר מחייב אלמא דאין מחייב ר' מאיר אלא בבכור דבא משני צדדין אבל במעשר לא מחייב ולא איצטריך דרב פפא. אכתי איצטריך מהו דתימא ר' מאיר כו' קמ"ל רב פפא לדברי הכל.
<h2>דף יט:</h2>
(אם) עז בת שנתה לקח וילדה בסוף שנתה. ודאי לכהן דבכור הוא דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא. מיכן ואילך אם קנאה יתירה מבת שנה וילדה. ספק הוא אם ילדה קודם אי לא וספק הוי בכור וירעה ויאכל במומו. וכן רחל בת שתים ודאי לכהן דקודם אינה יולדת. ופרה וחמור בני שלשה ודאי לכהן מיכן ואילך ספק וספק דחמור במקום רעייה דבהמה טהורה יפריש טלה תחת זה ספק פטר חמור והוא לעצמו. אילו בולד ממש דבהמה נפטרה מן הבכורה היה כדבריך דעז בת שנתה ודאי לכהן וכו'. אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף אם הפילה דם מרחמה אותו דם הוה ולד אלא שהפילה ולההיא דם קרי טינוף ובמקום ולד הוא ונפטר מן הבכורה. וכן בהמה גסה אם בהמה הפילה שיליא בלבד היינו סימן ולד דאין שיליא (מן) בלא ולד ונפטרה מן הבכורה. וסימן ולד באשה שפיר ושיליא ושפיר היינו דם שבתוך השיליא ואיכא למיחש שמא טינפה בתוך שנתה ואח"כ ילדה לסוף ה' חדשים משום הכי הכל ספק אפי' בת שנתה. כל שידוע שביכרה או בטינוף או בלידה אין כאן לכהן. ושידוע שלא ביכרה ודאי לא בטינוף ולא בלידה. ואם ספק היינו הלוקח ואפילו בתוך שנתה. ואמאי ספק כלומר דאינו נאכל אלא במומו. לימא הלך אחר וכו' והא ודאי מילד אוליד בתוך שנתה והאי דקא ילדה השתא אחר שנתה ליהוי חולין גמורין ויאכלנו בלא מום. כרבי מאיר דחייש למיעוט כדאמר לקמן איכא נמי מיעוט בהמה דלא ילדה בתוך שנתה הילכך הוי ספק. אפי' תימא ר' ישמעאל כרבנן ס"ל דאזלי בתר רובא. וכי אזלי בתר רובא ברובא דאיתיה לקמן כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה כו' דכיון דאיכא ט' חנויות לקמן אמרי' כל דפריש מרובא פריש וסנהדרין דאזלי בתר רוב. אבל רובא דליתיה לקמן (לא ילוד לקמן) [כמו רובא דבהמה] אזלי נמי בתר מיעוט דלא ילדי הילכך ספק. קטן וקטנה דרובא דליתיה לקמן דלא חזינא רובא דעלמא אי הוי סריסים אי איילונית אי לא. ואפי' הכי אזלי בתר רובא. דתנן כו' איש כתיב גבי חליצה ולא גבי יבום דכתיב אם לא יחפוץ האיש. ונמצא פוגע בערוה ולא מיקיימא מצות יבום. ורבנן סברי מייבמין דזיל בתר רוב קטנים (כלל) ואף על גב דליתא קמן.
<h2>דף כ.</h2>
אלא מחוורתא כו'. ברובא דלא תלי במעשה כגון סריס ואיילונית דמעצמן הוו הכי. אבל רובא דתלי במעשה באחר לא אזלי בתר רובא אלא חיישי למיעוט מאי מעשה (בשמא) [דשמא] אם עלה עליה זכר אי לא. כפרה דבת שלש ודאי לכהן. עד כאן דברי ר' ישמעאל היינו כגון זו דברי ר' ישמעאל. עז שטינפה בת ששה חדשים יולדת בתוך שנתה דטינוף הוי בחדש שביעי ומתעברות לסוף שביעי וטוענות ה' חדשים ויולדת לסוף שנתה ומטנוף פטורה מן הבכורה. אני לא באתי לידי מדה זו דאיני יודע אם מטנפת בסוף ששה אם לא. אלא כל שידוע כו' ואם ספק וכו' ר' עקיבא מחמיר שהוא נוהג ספק בכל אפילו בת שנתה. ר' ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר ומשום הכי קאמר ודאי לכהן דלא ילדה עדיין ואפילו אם טינפה קודם לא נפטרה בכך. ר' ישמעאל סבר [אין חוששין לטינוף] כיון דלא חזינא אין חוששין לטינוף הואיל דבתוך שנתה ילדה דתרתי לא עבדה. והאמר רבא מחוורתא [ר' ישמעאל] כר"מ סבירא ליה דחייש למיעוט אפילו היכא דליתיה קמן דלא חזינא הכא נמי ניחוש לטינוף אע"ג דלא חזינא. כי חייש לחומרא לחייבה בבכורה דמיעוט בהמה אין יולדת בתוך שנתה והך נמי אימר לא ילדה ומיחייבה בבכורה אבל הכא אם חייש למיעוט דטנפו היינו קולא ופטור מן הבכורה ואני איני אומר כן השתא מפרש הברייתא כגון אמר מר. מאי איכא בין גמריה לסבריה גמריה היינו אבל אמרו מאי שלמד מרבו. סבריה היינו ואני אומר ולדברי שניהם משמע טנוף פוטר. כגון שטינפה בסוף ששה חדשים שנולדה כשמתחיל חדש השביעי ואיכא בינייהו דזעירי דאמר דטינוף לשלשים יום הוי. לגמריה שלא נאמר בה יולדת בתוך שנתה משמע שיום ראשון בתחלת שנה שנייה יולדת אית ליה דזעירי דל' יום שלמים מטנפת ומתעברת ה' חדשים שלמים שכן הוא עבור בהמה דקה נמצא יולדת יום אחד בשנה שניה. לסבריה דאמר בתוך שנתה ודאי לית ליה דזעירי אבל סבר פחות משלשים מטנפת ומתעברת קודם השלמת ל' ויולדת בתוך שנתה.
<h2>דף כ:</h2>
לסבריה דאמר יולדת בתוך שנתה אמרינן יולדת למקוטעין קודם השלמת ה' חדשים מיום ליום. לגמריה דלא אמר בתוך שנתה. לא אמרינן מקצת היום של יום ל' דסוף טינוף ככולו כלומר דכבר שלמו ימי טינוף ובו ביום יכולה להתעבר ותלד ביום אחרון של שנתה אלא בעינן ל' של טינוף שלמים מעת לעת ואינה יולדת אלא בתחילת שנה שניה. ולסבריה אמרינן מקצת היום ככולו. מאי איכא בין ר' עקיבא לרבי יהושע לגמריה דלתרוייהו הוי ספק היכא דלא ידיע. חלב פוטר איכא בינייהו אם חולבת היא בתוך שנתה ר' עקיבא אומר כל שידוע שביכרה לדבריו כיון דחולבת פטורה דהיינו ידוע דאינה חולבת אלא א"כ ילדה ור' יהושע דחייש לטינוף דהיינו מיעוט מטנפות חייש נמי למיעוט דחולבת אע"ג דלא יולדת וחייבת בבכורה. היתה לה חמות במדינת הים לאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים אינה חוששת שמא ילדה בן וזקוקה לו. אבל יצאה מלאה כלומר מעוברת חוששת. ור' יהושע אומר אינה חוששת ותינשא. אלא איפוך ר' יהושע אומר חלב פוטר כי היכי דפטר טינוף רבי עקיבא אומר לא פטר אלא כל שידוע שודאי ביכרה ולא קשיא הא דרבי יהושע אדרבי יהושע. והתניא סיועא. גדייה שילדה ג' בנות בבת אחת בסוף שנתה וכל בנותיה ילדו ג' ג' בסוף שנתן כולן נכנסות לדיר להתעשר חוץ מן הגדייה להכי קתני נכנסות לדיר משום דאמרינן לקמן דאין מעשרין משל אשתקד על של שנה זו. אני ראיתי גדייה שעישרה בנותיה. בתוך שנתה שבאחת משנותיה נולדו ולא משתכח דהויין הבנות וולדיהן מעושרות בשנה אחת אלא שבשנה באו ממנה עשר בנות כגון שהיא ילדה בתחילת שנה ובנותיה בסוף שנתן. ותיהדר איהי הגדייה ותוליד בהדייהו והויין י' בין הבנות והאמהות.
<h2>דף כא.</h2>
לימא מדלא תנא הכי ותיהדר איהי אלא וכל בנותיה ילדו שלש ש"מ קסבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנה וזו האם ודאי טינפה לסוף ו' חדשים שילדה ל' יום ולא יכולה לילד בתוך שנתה אלא בשנה שניה וברייתא משמע דמיירי בתוך שנתן. אם תמצא לומר מטנפת חוזרת וכו' כלומר דלא מטנפת כל ל' יום. יולדת ודאי בתחלת שנה אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה הילכך צריך שיאמר וכל בנותיה ילדו ג'. מאי איכא בין תנא קמא לר' שמעון שניהן שוין שאין הזקנה מתעשרת עמהן. תנא קמא אית ליה דזעירי והני ג' בנות טינפו בתחילת חדש שביעי ללידתן וטינפו ל' יום שלימין ולא מצי ילדי בתוך שנתן אלא בתחלת שנה שניה הילכך לא אמר תנא קמא בתוך שנתן ור' שמעון דאמר בתוך שנתן ודאי לית ליה דזעירי אלא טינפו פחות מל' וילדו בתוך שנתן. ולתנא קמא אינה יולדת למקוטעי' להכי לא אמר בתוך שנתן. ואית דמפרשי ר' שמעון דאמר אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה קסבר דהגדייה והבנות בנות שנה אחת הן ונכנסת עמהן להתעשר כגון שנולדה הגדייה בר"ח אלול ולסוף ל' יום נתעברה ולסוף שבט ילדה ג' בנות ולסוף ל' יום בר"ח ניסן נתעברו אותן ג' בנות ולסוף אב ילדו כל אחת ב' בנות הוו ליה שיתא וג' אמהות והזקנה הרי כולן עשר והן בנות שנה אחת ומתעשרין בתוך שנתן ולא מיסתבר הכי חדא דקשיא מאי דאמר מאי איכא בין תנא קמא לר' שמעון דהא קא חזינן דר' שמעון בעי זקנה בהדייהו ותנא קמא לא בעי ועוד קשיא לי שמעתא דלעיל סבריה דר' יהושע. כולי עלמא מקצת היום ככולו וודאי יולדות בתוך שנתן. ובמחוסר זמן פחות מח' ימים אם נכנסות לדיר להתעשר קמיפלגי לת"ק אין נכנסות לר"ש נכנסות.
<h2>דף כא:</h2>
עצר חיותא כשהיא עוצרת רחמה מוציאה טינוף. בעבועי דמא שפולטת דם. להראותו לחכם אי הוי טינוף גמור אי לא. בהמה כלומר כשהפילה לידע אם נפטרה מבכורה. אין טינוף פחות מל' יום ומשמע השתא דהיינו יצירת הוולד. ההיא דזעירי לקבל איתמר דמאחר שמתחלת לטנף אין מקבלת זכר עד ל' יום ומהא לא ידעינן בכמה נוצרה ואיכא דאמרי ההוא לקבל איתמר דקודם שמקבלת העיבור מטנפת ל' יום אבל יצירה לא ידענא. למ"ה. מצינו לוקח מעובד כוכבים כבר פסק דין לוקח בהמה מעובד כוכבים. אשבוחי הוה מישתבח לה שהיה אומר לו הוי יודע שבת ולדות היא ועוד כבר נפטרה מן הבכורה. בכור ספק דסבר המוכר האי לוקח לשחיטה בעי ליה להכי לא משבח ליה בולדות ואיכא למיחש דילדה והוי בכור ספק. כיון דאיכא איסורא אי אכיל ישראל לבכור. הוה מודע ליה הוי יודע שעדיין לא ביכרה. אם לא הודיעו כדתנן בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו'. אם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע דאם איתא דמכר אמה אודועי הוה מודע ליה משום אסור אותו ואת בנו. לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דמהכא שמעינן דודאי חולין. אמרי לך רב ושמואל לא דמו התם אמאי שוחט ואינו נמנע משום דבמוכר תליא מלתא להודיעו. הכא בלוקח תליא מילתא למישאל ביה אי בכור אי לא וכיון דלא שייליה להכי ספק הוא. מתני' ששפעה חררת דם קשה דחררה היינו נמי סימן ולד ותקבר כדין בכור ונפטרה שוב מן הבכורה. אמאי תקבר מדאינה מטמאה אלמא דלא חיישינן דאית בה לגמרי ולד.
<h2>דף כב.</h2>
משום הכי תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה. וכיון דפטורה מן הבכורה א"כ מחזקינן בולד אמאי אינה מטמאה. משום בטול ברוב נגעו בה ודאי יש בה צורת ולד ומה טעם אינה מטמאה לפי שמתבטלת ברוב בדם. השליא בבית שהפילה שליא בלבד בבית. ולד נימוק עד שלא יצא דבטל הוא ברוב דם וגנינים ומים שבשליא וטהור הבית. אין לנפלים פתיחת קבר דוולד שכלו לו חדשיו ומת במעי אמו כגון שיושבת האשה על המשבר היינו פתיחת הקבר וכיון שנפתח הקבר אימת דמאהיל על הבית בפותח טפח מאותה שעה הבית טמא ואע"פ שלא נולד כולו עד למחר אבל נפלים שלא כלו לו חדשיו אין להן פתיחת הקבר לטמא את הבית עד שיהא ראשו עגול כפיקה כלומר שתהא צורתו גמורה ופרצוף פניו ושיהא ראשו עגול כפקעיות של צמר ואיכא דאמרי כאבן שהנשים מתחילות לכרוך עליה את הסיסין. של שתי קטן ושל ערב גדול. פיקה מתוך פיקה עגול מתוך עגול כנראה בנוקְבַה.
פיקה גדולה פוקעית גדולה של סקאין שחוטי השק הן עבין. גוש הבא מקרקע של בית הפרס. ומארץ העמים כבית הפרס דמי (כיון) שיעורו כפיקה גדולה [חיישינן] שמא יש (בו) [באותו] עפר עצם כשעורה. וישנו אותו שיעור. בצד העליון של מגופת חבית הקצר של מעלה הוא כפיקה גדולה. הלחמית שעושין בבית לחם. מקום הוא. כיון דעבדו להו השקה טהור ממה שנטמא בידי עם הארץ. ציר לאו בר קבולי טומאה דזיעה בעלמא הוא. מאי איכא למיחש משום הנך מיעוטא דמים דאית ביה דבעי השקה ולא מועיל להו דמיעוטא הוא ועביד להו מיא לציר דאייתי להו טומאה ליכא למימר דהנך מיא בטיל להו ברובא ולא יכלי לאתויי להו טומאה. לא שנו לבטלי להו ברובא אלא אם רוצה לטבל בהן באותו ציר פיתו. אבל לקדרה שאם רוצה ליתן הציר בקדרה לא בטלא מיעוטא דמיא לגבי ציר דמצא מין את מינו ונעור כלומר מיעוט המים שבציר מטמאין המים שבקדרה ונתחברו ונעשו רוב וניעור מתורת ביטול האי ניעור הוא כמו מסתלק. וקאמר להא שמעתא לא שנו אלא לטבל וכו'. וכי טומאה שבטלה קודם לכן ברוב חוזרה וניעורה כלומר שמצטרפין לטמא.
<h2>דף כב:</h2>
תירום ותירקב יטול סאה ממנה ותירקב כדין תרומה טמאה שאין לה תקנה. משום הכי תירקב שאני אומר וכו'. וחכ"א תעלה כלומר שיפריש ממנה סאה. ותיאכל אותה סאה עצמה. ניקודים כלומר יבשה חרבה נגובה בלא שום הכשר. או קליות או תלוש במי פירות שאין מקבלין טומאה. או תתחלק לעיסות שלא יהא כביצה מהן במקום אחד והשאר הוו חולין גמורין.
<h2>דף כג.</h2>
ואותה סאה עצמה תיאכל ניקודין משום דהוא ספק תרומה טמאה ספק חולין. ואית דאמר ניקודין פירורין פירורין פחות מכביצה ואכיל לכולהו סאה שעלתה ולשאר ניקודין. למ"ה. ואמר עולא מה טעם דאותן חולין יאכלו ניקודין הואיל ופשי' ליה דהיא [סאה] שנפלה היא שעלתה. גזרה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה מהני חולין וסבר איבטיל הני קב חולין טמאין ודאין ברובא בהני קב ועוד [וכיון] דאיכא בהו בהני קב ועוד האי משהו דאי אפשר דלא ליהוי בהו משהו מן סאה דתרומה טמאה שנפלה בהו אע"ג דאמרן היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה ומצא מין ההוא את מינו ההוא קב חולין טמא וניעור מתורת ביטול ברוב אלא מצטרפין יחד וטמאין. א"ל אביי לא דמי ציר להא (דאיכא) [דהתם] דין הוא דטומאה עוררת טומאה דהאי משהו טמא והאי קב חולין טמאין הלכך מצטרפין. אבל טהרה מים טהורים שבקדרה מי עוררת טומאה כלומר שיצטרפו טהורין המים שבקדרה עם מיעוט מים טמאין שבציר ודאי לא מצטרפי. אפר כשר היינו אפר פרה. הולכין אחר הרוב לטמא אם רוב הוא אפר פרה מטמא כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא ולא מתבטלת דלאחר שבטלה ברוב חזרה וניעורה נהי דבמגע לא מטמא כיון דנתערב לא ידעינן הי ניהו דפרה שמא שלא נגע בההוא דפרה. במשא מיהא ליטמי אם נשאו כולו הרי יש בו דפרה. אין הכי נמי הא איתמר עלה וכו'. והאמר רב חסדא נבלה בטיל כו' כדפרשינן בהקומץ במנחות. אנן כר' חייא מתנינן לה דתני ר' חייא כו'. ואיתמר עלה כו' תיטמא במשא כיון דאמרת טומאה כמאן דאיתיה דמיא. אישתיק רב דימי. ומפרק תלמודא מיהא לא קשיא דשני הכא משום דהויא טומאה סרוחה חררת דם ומשום הכי אינה מטמא במשא. הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה דנבלה מטמא במשא לעולם עד שנפסלה מלאכול לגר. וטומאה קלה טומאת אוכלין בכביצה לעולם מטמא עד שאינן ראוין לכלב. והאי חררת דם נמי משום הכי לא מטמא במשא דאינה ראויה לגר דסרוחה היא. אלא לר' יוחנן וכו'.
<h2>דף כג:</h2>
ואידך ר' יוחנן ההוא לא תאכלו כל נבלה לגר למעוטי היכא דהסריח מעיקרא קודם שתהא נבלה דלא איתחזי לגר ההיא לא מיטמיא אבל איתחזי לגר לעולם מטמא עד שתיפסל לכלב. האי נמי איתחזי לגר מעיקרא אגב אימיה דאי לא שפעה ונשחטה ונמצאת חררת דם היתה ראויה לגר אגב הבשר וכיון דאיתחזי אגב אימא איתחזי נמי כששפעה ודין הוא שתטמא אי לאו משום דאמרינן דבטל ברוב.
ציר טהור שאין רובו מים שאין צריך השקה כיון שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא וצריך השקה. לערב מחצה מים בצירן וכיון דנפל בתוכו משהו מים הוי רוב מים ומקבל טומאה. ופלגא לא בטיל דמיעוטא מים אמרן לעיל דבטלי ברוב אבל מחצה לא בטלי. אימא עד למחצה כלומר עד קרוב למחצה מערב בצירן וההיא משהו שנפל משלימן למחצה ולא בטיל. וטומאת משקין דרבנן דדרשינן הכי לקרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מאי יטמא הכשר. ולא מטמו אלא מדרבנן ולא גזרו רבנן אלא ברובא.
אין חוששין שמא בנה של אחרת היה זה שמניקה וזו לא ביכרה עדיין אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה. וראה את המבכירות מיניקות ואת שאינן מבכירות נמי מיניקות. אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו והויין כולו ספק בכורות. אלא את שיונקות מן המבכירות הן הבכורות ודאין והשאר חולין וודאין. הלכתא בכוליה פירקין במתניתין בין סתמא בין בחד תנא היכא דלית פלוגתא. אהייא אמר הלכתא. אדר' אליעזר הא לא צריך למימר דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי דהלכתא כוותיה. מיפלג פליגי בברייתא כדאמר לקמן [כ"ד ע"א]. הא אמרה רב חדא זמנא לקמן.
<h2>דף כד.</h2>
מהו דתימא כי אמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא אדרבי יוסי קאמר ומאי בכוליה פירקין דקאמר משום דתרתי הלכות א"ר יוסי עושה מקום וכן התולש להכי נקט לישנא דכוליה פירקין. אבל לעולם אין הלכה כרשב"ג משום דפליגי בברייתא להכי קאמר הלכה כר' יוסי בן המשולם בפירוש למימרא דמאי דקאמר הלכה בכוליה פירקין אדרבן שמעון בן גמליאל קאמר משום דלא חשיב פלוגתא דברייתא. מפני שמרחמת מניקה וולד של בהמה אחרת אע"פ שאינו בנה ושמא עדיין לא ביכרה וכדאמרן ומיעוט חולבות אע"פ שאינן יולדות הלכך הבא אחריו בכור מספק. הדבר בחזקתו ודאי בנה הוא והבא אחריו פטור. זכרים תלוים יונקים בזקינות באותן שאינן מבכירות ונקבות יונקות תלויות במבכירות אינו חושש כו' ופטורין כולם מן הבכורה דכל אחד יונק מאמו. דאינה מרחמת אלא א"כ יולדת הכי אמר רשב"ג אותה שמעולם לא ילדה ודאי אינה מרחמת. הא ילדה ודאי מרחמת ולד שאינו שלה. או דלמא אפי' ילדה אינה מרחמת את שאינו שלה. והא בעיא לא צריכא אלא לענין אותו ואת בנו דאי אמרינן יולדת מרחמת ממה נפשך פטורה מן הבכורה דכבר ילדה אלא (לגבי) [לענין] אותו ואת בנו צריך לידע אי הוי בנה אי לא למילקי עליה אי שחיט ליה בהדה. אין חוששין כו' אלמא דלא דידה לא מרחמא ולקי עליה משום אותו ואת בנו. מי קתני הוא שמא בנה של אחרת הוא אי הוה תני הוא הוה משמע כדקאמרת אלא כיון דתני היה הכי קאמר אין וכו'. במקום דידה לא מרחמא דאחריני אבל שלא במקום דידה תיבעי. דבר בחזקתו וכן היה וכו' מה סיפא ודאי דידה משום דכולהו ילדו. אף רישא הדבר בחזקתו מיירי דודאי דידה ולא אמרינן דאי ילדה מרחמא דלאו דידה. הא כדאיתא והא כדאיתא סיפא ודאי דידה ורישא לאו ודאי דידה אלא מרחמא ולא לקי משום אותו ואת בנו. מאי וכן דקא מדמי רישא לסיפא. אפטורה מן הבכורה משום דכבר ילדה ולעולם רישא מרחמא לאו דידה ולא לקי.
<h2>דף כד:</h2>
אילימא לבכורה וכו' אי הלכה כרבן שמעון דאמר הדבר בחזקתו ופטורה. ואי כרבנן תנא קמא וחייבת. אמרי כי קא מיבעיא ליה לר' אחי יולדת קא מיבעיא ליה כלומר אי מחזקינן להא דחזיר שכרוך אחריה ביולדת כבר אי לא ולבכורה וה"ה לאכילה בעי אליבא דרבנן כלומר הא דאמור רבנן דמרחמת אע"ג דלא ילדה מעולם הני מילי אי הוה מינה זה שיונק אבל האי כיון דחזיר הוא הוה אמינא אפי' רבנן מודו דודאי לא מרחמא אלא א"כ ילדתו ולאכילה גרידא קא בעי לרשב"ג דאת"ל שהוא אמר יולדת מרחמה ולד שאינו שלה היינו מינה טלה אבל חזיר ודאי לא מרחמא עליה אלא א"כ ילדתו או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא אע"ג דלא ילדתו הואיל וכבר ילדה ולבכורה לא צריך למיבעי לרבן שמעון דס"ל דאין מרחמת אלא א"כ ילדה כבר.
מתני' עושה מקום לקופיץ ששוחט בו תולש וחותך מן הצמר מכאן ומכאן כדי לעשות מקום לשחיטה. ובלבד שלא יזיזנו לצמר ממקומו מן האחר ובהכי לא חשיב גוזז. גמר' דבר שאין מתכוין לגזיזה.
<h2>דף כה:</h2>
וחכמים אוסרים הואיל ונשר מחיים דפסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה. אמר לך ר' יוסי כו'. בזה עקביא בן מהללאל מתיר אע"ג דהצמר שעל גביו טעון קבורה האי דנשר מחיים מותר וחכמים אוסרים. השתא במת אע"ג דטעון קבורה עם צמרו שרי ההוא דנשר מחיים שחטו דמותר צמרו בהנאה כ"ש דשרי ההוא דנשר מחיים. אלא לא בזה התיר כלומר דבנשר קודם שחיטה תרוייהו שרו ולא פליגי אלא במת שנשר קודם מיתה.
א"ר אסי אמר ר"ל מחלוקת לר' יהודה כדאית ליה בשחיטה דנחלקו ולר' יוסי כדאית ליה דבשחיטה לא נחלקו. אלא כשהתירו מומחה אותו בעל מום קודם שנשר שערו דר' יהודה סבר דרבנן סברי ודאי דינו להיות מותר לאחר שחיטה הואיל ונשר לאחר שהתירו מומחה. אבל אי שרית ליה שער הנושר אתי לשהוייה לבעל מום בחיים טפי משיעור שנתנו חכמים בפירקין דלקמן [כ"ו ע"ב] דסבר דכל יום נושר משערו ואקבצנו ויהיה לי צמר הרבה ואינו רוצה לשוחטן ושמא יבוא בו לידי תקלה לגוזזו או לעבוד בו בשוגג הלכך אסרי רבנן צמר שנשר קודם שחיטה ורבי יוסי סבר לא גזרי שמא ישהא אלא כיון שהתירו מומחה ואח"כ נשר ושחטו אפילו רבנן שרי אבל לא התירו מומחה קודם שנשר אפילו ר' יוסי מודה דרבנן אסרי ההיא שער אע"ג דשחטו דכיון דנשר קודם שהתירו מומחה חשיב כמו שנשר מתם ואסור. בעלי מומין אוסרין בכל שהן משמע שאם יתערב בעל מום במאה קדשים תמימים כולן אסורין. ור' (אסי) [יוסי] אמר יבוקר איזה הוא בעל מום והשאר מותרין. הכא האי בעל מום אוסר בכל שהוא דקאמר לא בעל מום ממש אלא בגיזת בכור בעל מום עסקינן שנתערבה בגיזי חולין ושחטו לבעל מום. ומאן תנא קמא דאמר אסור בכל שהן ר' יהודה ור' יוסי דאמר יבוקר היינו האי ר' יוסי דמתני' דסבר דנשחטו שרו רבנן. לא יבוקר השתא אם מום קבוע הוא ושחטו מותר ואם מום עובר הוא אסור גיזתו ואע"ג דלא התירו מומחה קודם השרת שער מותר אי מום קבוע וקשיא לריש לקיש דאמר אבל לא התירו מומחה קודם שנשר דברי הכל אסור. לא יבוקר הדבר אי התירו מומחה קודם שנשר אין אי לא לא.
אמרה לשמעתא הא דתריץ רב נחמן בגיזה. מחלוקת דתנא קמא ור' יוסי בשבדק ולא מצא בעל מום ולא בגזה פליגי אלא בבעל מום גופיה וליכא לאקשויי. ובפלוגתא דר"מ ורבנן עד שמגיע לסלע ושוב טהור הכא נמי א"ר יוסי כיון שביקר ולא מצא כולן מותרין ות"ק סבר כר"מ. מחלוקת בשבדק לאותו בעל מום ומצאו וחייש ת"ק שמא זה שמצא לאו היינו הוא שנתערב ביניהן אלא אחר הוא ואותו שנתערב עדיין לא נמצא הלכך כולן אסורין היינו כר' שמעון בן גמליאל דאמר שתבדק כל השדה כולה דשמא זה קבר אחר וזה שאבד עדיין לא נמצא. ור' יוסי דאמר יבוקר סבר לה כרבי דכיון שמצאו היינו הוא שנתערב. אמר לך ר' אסי גבי טומאה אפילו ת"ק מודי דכיון שהגיע לסלע טהור דאימא עורב או עכבר נטלה אלא בבעל מום שבדק ולא מצא אפילו רבי יוסי מודי דאסירי דבעל מום להיכא אזל. ואידך רבי חייא אמר לך שמא מום עובר הוה ואיתסי. כיון דבדיקי וקיימי ואיערב בעל מום בהדייהו ואישכח מי מחזקינן הנך דבדיקי דדרכיהו למיפל בהו מומא הלכך לא דמי לתיבדק כל השדה. שכיח בהו מומא אף על גב דבדיקי מעיקרא.
<h2>דף כו.</h2>
הא בעל מום שרי תולש לא כ"ש נושר אע"פ שלא התירו מומחה קודם אלא לאחר שנשר. א"ל ריש לקיש האי תנא דהתולש צמר כל היכא דלא התירו מומחה קודם שתלש תם קרי ליה שכתולש מתם דמי וליכא למימר הא בעל מום שרי. על שנטמא היינו שהומם. מודה אבא חלפתא בזה ששחטו שהוא מותר אפילו לחכמים. אבל ביחוד אמרו האי אבל הוי כמו באמת כדכתיב אבל אשמים אנחנו. בייחוד בבירור. ונותנו בחלון שיש לו תקנה שאם שחטו יהא מותר. על מה נחלקו כו' ר' יוסי דאמר במת נחלקו היינו ת"ק דאמר דבמת חולקין. ת"ק סבר מה שעקביא מתיר במת בשהתירו מומחה קודם תלישת שער ואתא ר' יוסי למימר דכל תנא בתרא מטפי אע"ג דלא התירו מומחה קודם אלא אח"כ מתיר עקביא והיינו כתנאי. לא דכולי עלמא אי התירו מומחה קודם תלישה אין אי לא לא ולאו בהכי פליגי אלא ג' מחלוקת בדבר. דת"ק סבר פליגי במת וה"ה לשחטו ומשום דלא איירי מידי בשחטו אית לן למימר דסבר דבתרווייהו פליגי.
הל' כר' יהודה דלא שרי עקביא אלא בשחטו. בבחירתא מסכת עדיות. צמר המדובלל המדולדל. שנראה עם הגיזה שנראה במחובר לגיזה מותר. אידי ואידי בין נראה ובין שאינו נראה כדאמרינן דבשחטו דברי הכל מותר. אי רבנן אידי ואידי מיסר אסירי אפילו אותן שנתלש קודם וכ"ש ששוב נתלש שמיתה אוסרת. ואי עקביא איפכא מיבעי ליה שמה שהוא מותר במת אין מתיר אלא מה שנושר קודם אבל [מה שנושר] שוב [אחר] שמת [לדברי] הכל אסור והכי איבעי ליה למיתנא את שאינו נראה מותר ואת שנראה אסור. אלא לאו רבנן דבשחטו אוסרין מה שקודם נשר אבל שוב שנשחט מותר העור והמחובר לו והיינו דקאמר הנראה עם הגיזה הצמר המחובר לעור קרי גיזה מותר ואת שאינו נראה אסור. מעולה תמימה מבעל מום דשאר קדשים לא קא מיבעי ליה כיון דבר פדייה הוא לא משהי ליה אלא פריק ליה ושחיט ליה מיד הלכך שרי. וא"ד (ה"מ) [כיון דבעי] מומחה ודאי איכא למיחש דמשהי להו ולא קא מיבעי ליה. אלא תמימה קא מיבעי ליה. צמר שנתלש מעצמו דחטאת ואשם וכו' דבכור ומעשר נמי לא תיבעי לך לד"ה אסור דלאו לכפרה אתי ומשהי ליה משום חימוד צמר הנושר ואתי לידי תקלה. כי תיבעי לך דעולה כיון דלאו לכפרה אתיא דדורון בעלמא היא משהי לה.
<h2>דף כו:</h2>
או דלמא כיון דמכפרא אעשה דאמרינן דבאה על עשה ועל לא תעשה שניתק (על) לעשה. דבבעל מום אפילו תולש שרי ולא בתם. והאנן נשר תנן בבעל מום ולא תולש. תנא נשר להודיעך כחן דרבנן דאפילו נשר דממילא אסרי אבל לעולם ה"ה לעקביא דתולש נמי מתיר. תנא תולש להודיעך כחן דעקביא דמתיר בשחיטה. כל שעיקרו של שער תלוש והפוך העיקר כלפי ראשו וראשו כלפי העור נראה שמחיים נתלש. שאינו מתמעך עם הגיזה כלומר שאינו מחובר שוכב בשוה עם שאר הגיזה אלא נתלש ויוצא חוץ משאר הגיזה. דקסבר האי נמי שעיקרו הפוך כלפי ראשו ואינו יוצא חוץ משאר הגיזה היינו נראה עם הגיזה. קסבר ריש לקיש שעיקרו הפוך הוא ודאי אינו נראה עם הגיזה יותר ממה שאינו מתמעך עם הגיזה לפי שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלין.
<h2>דף כח.</h2>
עד שלא נראה להראותו לחכם כלומר קודם שיפול בו מום רשאי לקיימו ב' או ג' שנים אם אין שם כהן. ומשנראה להראותו כלומר כשנפל בו מום אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום דבין כך ובין כך שמא יבא כהן שאם ישחטנו קודם שמא יסריח קודם שיבא כהן. ועדיין תבעי לך ל' יום הנולד לו מום בתוך שנתו או לאחר שנתו דודאי היכא דנולד לו לאחר שנתו יכול לקיימו עוד ל' אבל אם נולד לו מום קודם אם יוכל לקיימו כל שנתו ושוב ל'. משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו אלמא דנותנין לו ל' אחר מומו ולא ל' אחר שנתו כשנפל בו מום בתוך שנתו. אבל אם נולד בו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' אחר שנתו. ואם נולד בו מום בתחלת שנתו נותנין לו כל שנתו ולא יותר. משעה שנולד בו מום אם נולד בו מום בסוף שנתו. השלמה אין מיתבא לא כלומר דלא יהבינן ליה לאחר שנתו כלום.
השוחט את הבכור ומראה את מומו (למימרא) [כלומר] לאחר ששחטו. ר' יהודה מתיר הואיל ומראו לחכם. מתני' ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה כלומר הואיל ולא הראהו קודם שחיטה אע"פ שמראה לו לאחר שחיטה והוי מום קבוע אפילו הכי קניס רבי מאיר דאסור. בדוקין שבעין אם מראה אותם לאחר שחיטה דברי הכל אסור. מפני שהן משתנין לאחר מיתה דאע"ג דהשתא מיחזי כמום קבוע קודם ששחטו לא היה מום ודאי. לא נחלקו אלא במומין שבגוף שאין משתנין לאחר מיתה. אלא אימא מפני המשתנין דוקין שבעין דקניס מומין שבגוף דלא מישתני אטו שבעין.
<h2>דף כח:</h2>
מתני' ואם היה מומחה לרבים דלא טעה אלא בשקול הדעת פטור מלשלם. גמ' דדאין דינא דגרמי בב"ק בפרק הגוזל עצים [ק"א ע"א] והא גורם בדבורו לאבד ממון. שנשא ונתן ביד שנטל בידים מזה ונתן לזה ולא גורם הוא זה אלא גוזל. כגון שהיה לנתבע משכן בידו של תובע ונטלו הימנו ונתנו לזה. דאגע בהו שרץ בידים. טיהר את הטמא כגון שנטל פירות טמאין ואמר טהורין הן ועירבן בפירות חברו דקא עבד בידים דהפסיד פירותיו. מתני' אם בית ולד שלה. והאכילה לכלבים דאמר טרפה היא. הלכה חמורך טרפון כלומר הפסדת חמורך. כלומר שתפרע לו חמורך תחת פרתו שהפסדתו. ותיפוק ליה דפטור מלשלם משום דטועה בדבר משנה חוזר דתנן ניטלה האם שלה כשרה. אין שוחטין על פיו דאיכא למימר בשביל שכר שנוטל מתירו.
<h2>דף כט.</h2>
כאילא שהתירו לו מפני טרחו. מ"ט ד' לדקה וששה לגסה. האי גסה נפיש טרחא למיבדקה. דאם כן דאי לא שקיל נמי אתם אתי למיחשדיה. כי היכי דלשקול ביה אגרא זימנא אחרינא כשחוזר ויפול בו מום אחר. תרי זימני למשקל אגרא בחדא בהמה לא תקינו ליה ולא אתו למיחשדיה.
ולקדש ליתן מים באפר חטאת. אם היה כהן הדיין או העד. ומטמאהו מתרומתו שמוליכו לעירו ובדרך יש טומאה ומעבירו שם ומטמאהו ומפסידו מלאכול בתרומה ויש לו הפסד בדבר שאם היה טהור היה אוכל תרומה שדמיה קלין ועכשיו צריך לקנות חולין שהן ביוקר בשביל שמפסידו בכך יש להאכילו ולהשקותו ולסוכו ושכר זה מותר. המקדש את האשה במי חטאת ואפר חטאת אלמא דמצי למתהני מינייהו. בשכר הבאת מים ומילוי מצי לקדושי. בשכר הזאה וקידוש לא. איהו גופיה הכהן היכי מצי אזיל במקום טומאה הא קאי בלאו. מנפח אדם בית הפרס והולך הני מילי לעושי פסח דלא העמידו דבריהם במקום כרת [פסחים צ"ב ע"א] אבל לענין תרומה העמידו דבריהם ומטמאו.
<h2>דף כט:</h2>
שנידש טהור לגבי [עושי] פסח. אי נמי בשאר טומאות כגון נבילות ושרצים דאין מוזהרין אלא על טומאת מת בלבד. כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה דיש בדבר להקל ולהחמיר כיצד פועל חייט או סופר שאין במלאכתו טורח כ"כ ומרויח ביום ג' (פשיטא) [פשיטי] אם שוכרו אדם על מנת שיהא בטל ממלאכתו וישמור ביתו ומבקש שיניח לו קצת משכרו הואיל והוא בטל שאינו טורח ודאי כיון שאומנותו היא בלא טורח אינו רוצה להניח משכרו אלא דבר מועט כגון פשיטי אחת אבל פועל שמלאכתו קשה כגון כתף ודאי ברצון יניח חצי שכירותו או יותר ע"מ שיהא בטל אף כאן לפי האומנות שמבטלו לדיין או העד יתן לו שכרו.
ולא עורות שאינן עבודין דשמא של בכור הן. אבל לוקחין ממנו עורות של נקבה דנקבה לא קדשא בבכורה. דמיחלף בדעגל שאדום בשרו. סבר אם אעבדנו ואח"כ נודע שהוא של בכור ואסרוהו עלי ונמצאתי מאבד טורח (אבל) [ולכן] כשהוא עבוד בידוע שאינו של בכור ואם אינו עבוד חיישינן. מידע ידיע דכיון דלית בהו מקום זכרות ודאי הוו דנקבה. וצואי שאינו מלובן. השתא מלובן לא זבנינן דאע"ג דאיכא למימר דלא היה טורח ללבנו אלא אם כן חולין אפילו הכי אין לוקחין. צמר צואי שאינו מלובן מיבעיא. מלובן מצואתו אבל לא מלובן כל צרכו. אבל לוקחין טוי ובגדים דודאי לא היה עושה מלאכה יתירה כ"כ אם היה של בכור. מאי בגדים לא ממש ארוגים אלא נמטי פילטראש דקל הוא לעשות. אפילו סרוק דהכא ליכא למימר דלא טרח למסרקיה דדבר קל הוא. תיכי בנקלי סנדלי יש בלעז דנקל לעשותו בטוייה. דמערבי בהו שמן זית דשמן חייב בתרומה.
<h2>דף ל.</h2>
מתני' החשוד על השביעית למכור שביעית. גמרא כיון דקא מיתסרא ליה לסחורה ולית ליה פדיון כדאמ' האחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור. כיון דחשיד אדאורייתא היינו שביעית ומעשר. כ"ש אדרבנן דטהרות אוכלי חולין בטהרה אינו אלא מדרבנן. הא חשוד על הטהרות חשוד נמי אשביעית וקשיא למתני' דתני ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ועל זה. כשראינוהו שנוהג חומרא דשביעית ומעשר בתוך ביתו. ר' ינאי אמר לעולם כדאמר מתני' ומ"ט דברייתא דדייקא הא חשוד חשוד. כגון דהוה חשוד אתרווייהו אטהרות ואשביעית ואמעשר ואתא לקמי רבנן וקיבל אתרוייהו ושוב איחשד אחדא ומש"ה כיון דתחלה היה חשוד אכולן ועכשיו חוזר להיות חשוד אחדא אמרינן נמי חשוד אכולן. זו דברי ר"ע סתימתאה הא סתמא דמתני' דתני חשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ר"ע היא. ובאתריה דר' יהודה שביעית חמירא. ומדחשיד על החמור חשיד נמי אקל. דיורא בת דיורתא. גר בת גיורת.
<h2>דף ל:</h2>
קדושיו קדושין ובעיא גט. חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר [ודאי לא יעמוד נמי באחרים]. אפילו דקדוק אחד אגר שבא לקבל עליו כל דברי תורה קאי. ברייתא (ודאי לא יעמוד נמי באחרים) אם ראינוהו שנוהג בצנעא בתוך ביתו קודם לכך מקבלין אותו מיד ואח"כ מלמדין אותו. מקבלין לכנפים לנטילת ידים אם קיבל עליו להזהר שלא לאכול בלא נטילת ידים ובכל דבר שצריך נטילת ידים אח"כ מקבלין אותו לטהרות לאכול חולין בטהרה. אף לטהרות לא קיבל כלומר שאין סומכין עליו אף למה שקיבל דאמרינן מדלא יכול לעמוד במה שצריך נטילת ידים כ"ש בשאר טהרות. עד כמה מקבלין אותן. כלומר כמה הוא דחזינן ליה דאיזדהר בטהרה דמקבלין ליה בנאמן על הטהרות. למשקין לטהרת משקין ל' יום. לכסות לטהרת בגדים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כו'. לפי שאינו דומה חבר שקיבל ס"א אינו דומה חבר שקיבל ובן חבר שקיבל והכי משמע כיון דאמרת דחבר עצמו צריך לקבל בפני ג' כ"ש בן חבר שצריך לקבל בפני ג' ומ"ה פי' דקאי את"ק דאמר בניו ובני ביתו אינם צריכים לקבל [נ"א. לפי שאינו דומה חבר שקיבל [נראה דצ"ל חבר שקיבל לבן חבר שקיבל הכי משמע וכו' שצריך לקבל בפני ג'. ט"א אינו דומה וכו' את"ק קאי דמשו"ה אמר בניו ובני ביתו וכו'. חשק שלמה] ט"א אינו דומה חבר שקיבל וכן שקיבל הכי משמע כיון דאמרת דחבר עצמו צריך לקבל בפני ג' כ"ש בן חבר שצריך לקבל בפני ג' מש"ה הת"ק קאי דאמרינן בניו ובני ביתו אינו צריך לקבל אע"ג דאיהו גופיה וכו']. אע"ג דאיהו גופיה צריך לקבל בפני ג' אינו דומה חבר בן עם הארץ לבן חבר דחבר בן עם הארץ לא למד בבית אביו וצריך לו לקבל בפני ג' אבל בן חבר דסריך בטהרות שניהג בבית אביו אין צריך לקבל בפני ג'. בימי בנו של ר' חנינא נשנית משנה זו דת"ח צריך לקבל בפני ג' דאיהו הוה חשיד אפי' ת"ח בטהרותיו אא"כ קבל בפני ג'. אותיב רבנן מדידיה מתלמידיו לשמור טהרותיו עד שהלך לעיין בדבר. אמרו ליה לר' יהודה היאך נהג בהם שלא רצה להאמין להם טהרותיו. א"ל ר' יוסי לר' יהודה כבוד זקן מונח במקומו כלומר אל תחשדהו כמבזה ת"ח. אלא מיום שחרב בהמ"ק נהגו חכמים סילסול חומרא.
<h2>דף לא.</h2>
וכולן שחזרו בהן אשת חבר שנישאת לעם הארץ ובתו של חבר ועבדו של חבר ועכשיו רוצין שוב להיות חברים אין מקבלין אותן. חזרו במטמוניו' ולא בפרהסיא. אין מקבלין אותן. איכא דאמרי אם עשו דבריהם במטמוניות ולא בפרהסיא כלומר אם במטמוניות לא הקפידו בטהרות מקבלין דלא נתפרש לרבים שלא שמרו טהרות הילכך מקבלין דדומה שהן בחזקתן שהיו מתחלה. ונעשה גבאי מוכס. פירש מגבאותו. איצטריכא ליה שעתא לשאול ממנו דבר הלכה לפי שהיה חכם גדול ואיכא דאמרי חלש היה ורוצים לבקרו למ"ה. קטר להו ת' תכתקי עיטר להם ד' מאות כיסאות. זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה כלומר הואיל והיה כבר גבאי ילך לו לחשבותו ולאומנותו הראשון ואנו לא נלך אצלו.
מי חשידי אפי' בשל עצמן. וכדאמר רב חסדא ביחיד מומחה רואה בכורות הכא נמי ביחיד עסיקי' דאינו רואה של עצמו משום חשד. ורואה את קדשיו ונאמן לומר מום קבוע הוא ויכול לפדותו אפי' כדשמואל. הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו לפני חכם ואומר לא זה הקדשתי אלא אחר ולא יהיה מוקדש הכי נמי נאמן להתירו. ומעשרותיו להתירן במומן שלא יצטרכו לאוכלן לפנים מן החומה. הואיל דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה והוי המעשר בעל מום מעצמו. ונשאל על טהרותיו דבני ביתו יכולין לישאל לו אם הולד ספק טומאה בטהרות ונאמן להתיר הואיל והא חזו ליה כשהן טמאין לאוכלן בימי טומאתם אמרינן מה לי לשקר ונאמן הוא.
אטליז בשוק של קצבין הואיל והנאתן להקדש דמיהן רשאי בהן לזלזל ולמוכרן באטליז ולשוקלן שבשוק נמכרין ביוקר ויהא ריוח להקדש אבל בכור הואיל והנאת דמיו לבעלים אין רשאי לזלזל בהן ואע"פ שאין שוקלין כנגד ליטרא עצמה אבל יכול לשקול בשר בכור כנגד ליטרא בשר חולין והיינו מנה כנגד מנה.
<h2>דף לא:</h2>
הניחא למאן דאמר קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה קתני נשחטין אפי' לפני פדיונן ולבתר הכי יכול לפדותן ולא בעו העמדה. אלא למאן דאמר היו מאי איכא למימר היכי יכול לפדותן לאחר שחיטה. אדמעיקרא דבשעת פדיונן הוי הנאה להקדש דמוסיף על פדיונן בשכר שיהא רשאי למוכרן באיטליז. במעשר (נמי) [נאמר] לא יגאל ואינו נמכר דיליף מחרמים דכתיב בהו לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. ושנייה באקדמותא בשחרית מברייתא דלקמן הכא במתני' דמשמע דמעשר באיטליז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן לאחר פדיונן ולאחר שחיטה במעשר בהמה של יתומים עסיקי' ומשום השב אבידה דמטעמ' שלא יפסידו התירו אבל לגדול לא. סרסיא שמעיה ואית דאמרי מתורגמניה. שמעה מיניה הא במעשר של יתומים עסיקינן. מאן עקץ כלומר שעקצני שלא רצה לומר הלכה משמי. דובבות מנענעות. לדור בשני עולמות ביחד אלא זה דובבות כלומר שאומרים הלכה משמו בעולם הזה ושפתותיו דובבות בעולם הבא. של ענבים שמתחילין לתסוס כיון שנוגע בו דובב השמרים ומשמיע קול.
<h2>דף לב.</h2>
שכן חלין על הכל בין על קדשי קדשים בין על קדשים קלים בין על חולין מעשר בהמה אינו חל אלא על החולין. אף חרמים קדושים דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא. לאפנויי ולמילף למעשר מה לא יגאל דחרמים לא ימכר נמי אף לא יגאל דמעשר לא ימכר נמי. שכן מקדש לפניו ולאחריו כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין מה שאין כן בחרמים. איכא למיפרך כדפרכינן מה לבכור שכן קדושתו מרחם. והעברת יתירא הוא כלומר דלא צריך הכתוב לומר והעברת שהיה יכול לומר ונתת כל פטר רחם אלא למה נכתב בלשון והעברת לאקושי ואין משיבין על ההיקש ומייתר ליה לא יגאל במעשר למילף מלא יגאל דחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. לעבור דמעשר ליכא למימר יתירא דמעשר ילפינן מבכור. בכור נמי נילף גאולה מחרמים ולא יהא נמכר. דמעשר מופנה כו' ונילף בכור שלא יהא נמכר העברה העברה ממעשר דהא אשכחן מעשר שאסור במכירה דגמר גאולה גאולה מחרמים וליגמר בכור ממעשר. הוא (דכתיב קדש קדשים הוא) דכתיב כל חרם קודש קדשים הוא. לא יגאל דחרמים לא צריך ולא צריכת למילף מג"ש. דאיתנהו היכא החרמים בי בעלים הקדש נינהו ואסור לפדות קדשים תמימים. נתנן לכהן הרי הן כחולין ונמכרין כדרכן.
<h2>דף לב:</h2>
תנהו ענין למעשר האי לא יגאל יתירא ולמכירה. (והאי) [והא] בעי העמדה והערכה קודם שיגאל ואי אפשר להעמידן שכבר נשחט אלא ש"מ לא ימכר הוא. הניחא למ"ד קדשי מזבח היו בכלל מצות העמדה והערכה אמרת דלא מתריץ בלא יגאל ממש. אלא למ"ד וכו' אמר לך רב אשי אנן הכי קא אמרינן כלומר מהא דייקינן דלא ימכר הוא דמי איכא מידי דמחיים כי אלים למיתפס פדיונו לא מיפריק ולאחר שחיטה דלא אלים מיפריק אלא ש"מ דהאי לא יגאל לא ימכר הוא. לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור בעל מום לאוכלו עמו.
<h2>דף לג.</h2>
אוכל בבכור דכתיב הטמא והטהור יאכלנו. איכא למיפרך מה לכהן טמא דין הוא שאוכל בכור שכן הותר מכללו בעבודת ציבור כדכתיב במועדו ואפי' בטומאה. באכילה קא אמרינן ואכילת זר בקדשים קלים זר עדיף למיכלינהו טפי מכהן טמא והלכך ב"ה מתירין. מה צבי ואיל מותר להאכיל העובד כוכבים עמו אף בכור נמי. ואידך ת"ק סבר תלתא צבי ואיל כתיבי רק בכל אות וגו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל בשעריך תאכלנו חד לכדר' יצחק אמר רבי אושעיא והא דר' יצחק אמ"ר אושעיא לא משתכחנא בכולה גמרא דידן וחד לכדר' אלעזר הקפר כדאמר בשחיטת חולין רבי אלעזר הקפר אומר מת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה.
לנדות לנשי כהנים נדות ונדה טומאה יוצאה עליה מגופה. התם דגלי רחמנא טמא נפש למעוטי טומאה יוצאה מגופו. אין מרגילין אין מפשיטין עור בהמה שלם דרך רגל לצורך מפוח. טירחא דלא חזי לצורך י"ט. ולא בבכור ובפסולי המוקדשין משום בזיון. ב"ש דאמר אין מאכילין אותו לנדות כלומר כי היכי דמחמרי ביה בהא מחמיר נמי באחרינא דאין מרגילין. אחת תמימה ואחת בעלת מום כגון שהפריש ב' חטאות לאחריות שאם תאבד אחת או תפיל בה מום שתהא שניה תחתיה. אם משנזרק דמה של תמימה נשחטה הבעלת מום אסורה דהויא חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה אזלא. רבי אלעזר בן שמעון אומר אפי' בשר בעלת מום בקדירה כלומר אע"ג דנשחטה קודם שנזרק דמה ואע"ג דבשר בקדירה דהוי כמבושל כיון שלא נאכל אלא לאחר זריקה אסור וכי היכי דמחמיר הכא בהך בעלת מום דהויא פסולי המוקדשין הם הכי מחמיר דאין מרגילין בפסולי המוקדשין.
<h2>דף לג:</h2>
אפי' מת אין מקיזין לו את הדם דאי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום שמא יקיז אפי' במקום שעושה מום. אם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו דקנסינן ליה. ר' שמעון אומר יקיז אפי' שעושה בו מום דדבר שאין מתכוין מותר. שנולד בה ספק טומאה שנמצא שרץ בצידה ספק נגע ספק לא נגע. תורפה מקום מגולה. יניחנה במקום המוצנע שלא יגע בה טומאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ור' יהושע סבר כיון דספק היא מותר לגרום לה טומאה להסיקה תחת תבשילו. לא יחדש בה לא יזיזנה ממקומה. טעמא דר"ג דאמר לא יחדש בה דבר כר' אליעזר שמא יבא אליהו ויטהרנה. ע"כ לא קאמר רבי מאיר הכא דאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום משום דקא עביד בידים. במחמץ אחר מחמץ היינו אופה אחר מחמץ שבאפייה מיגמרא מילתא דחמץ. ובמסרס אחר מסרס מי שנותק אחר כורת. אם על כורת חייב מי שכורת הכיס ומניח הביצים תלוין על נותק הביצים לא כ"ש. דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו בין בתם בין בבעל מום אסור לעשות בו מום. ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כלומר דבתם אסור להטיל מום ולא בבעל מום והאי שאחזו דם כבעל מום דמי. ואידך ורבי מאיר ההוא תמים יהיה כל מום לא יהיה בו. למעוטי בעל מום מעיקרו ממעי אימו דמותר להטיל מום ולא באחוז דם. במומין נמי ליתסרו להטיל בהן מום קמ"ל תמים יהיה לרצון. ורבנן הא כתיב כל מום לא יהיה בו דמשמע דאפי' בבעל מום לא. ההוא לגרמא כתיב שלא יהיה בו.
<h2>דף לד:</h2>
ונקצצה מעצמה. וחכ"א לעולם לא יטהר. עד שתפרח בכולו בכל גופו הנגע השני דהשתא הוי טהור מדאורייתא דכתיב וכסתה הצרעת מראשו ועד רגליו וגו'. או עד שיתמעט בהרתו מכגריס כלומר דההוא נגע ראשון דקציץ במתכוין אי לא ה"ל כגריס דהיינו שיעור דאורייתא טהור מיד ואי הוה כגריס לא יטהר עד שיולד בו נגע אחר ויפרח בכולו ור' אליעזר סבר אע"ג דהאי דקציץ הוה כגריס כיון שנולד בו מום אחר וטהר ממנו טהור נמי מן הראשון ולא בעי עד שתפרח בכולו אלמא דלא קניס ר' אליעזר הכא ורבנן קנסי. בממונו בבכור קניס דאיכא למימר דאתי למעבד ביה. מום ממה נפשך דסבר אי שרו ליה בההיא מומא שפיר ואי לא שרו ליה סבר השתא לא גריע מקודם לכן דקודם לכן הוה אסורי למיכל והשתא נמי אסור. גופו מי איכא למימר דאתי למעבד לקוץ לכתחלה. ממה נפשך דמאי ממה נפשך איכא הכא אי קציץ ליה שמא יולד לו נגע אחר וכשיטהר ממנו יטהר גם מזה מוטב לו שלא יקוץ זה וימתין עד שיטהר מזה ויהיה טהור משיקצצנו וימתין עד שיולד לו אחר הלכך לא קניס ר' אליעזר הכא דלא אתי למעבד איניש אחרינא לקוץ לכתחלה אבל בממונו בבכור קניס. דרבנן אדרבנן לא קשיא דהכא במאי דעבד קנסוה דנתכוון למשרייה בהאי מומא קנסוה רבנן דחשבינן לההוא מום כמאן דליתיה אבל כשיולד בו מום אחר ישחט עליו. והכא במאי דעבד קנסוה דנתכוון לקצוץ ליטהר עצמו קנסוה רבנן דהוי כמאן דלא איקצץ דאפילו כשטהר מנגע שני חשבינן ליה לראשון דאכתי קאי ומשום הכי לא יטהר עד שתפרח בכולו.
יטהר תנן לכשיולד לו נגע אחר יטהר. או ויטהר תנן יטהר משמע דכשנולד לו נגע אחר וירפא יטהר למפרע מן הראשון משעת קציצה או ויטהר דהשתא כשנתרפא מן הנגע השני הוא דטהר ליה מן הראשון ולא למפרע משעת קציצה. למאי נפקא מינה מ"מ בין כך ובין כך לא יטהר עד שירפא מן השני. נפקא מינה לחתן שנולד לו נגע אחר ביום חתונתו כלומר כשנולד לו הנגע האחר היה חתן ולחתן שנולד לו נגע נותנין לו ימי המשתה ולא מטמינן ליה בין שנולד בו נגע בין שנולד באיצטליתו או בכסותו דלא מצערינן ליה כל ימי חתונתו ולא כל ימי הרגל. אי אמרת יטהר תנן דלמפרע טהר משעת קציצה כלומר תעשה כמו שנטהר מקודם שנולד לו נגע שני מן הראשון היינו נותנין לו ז' ימי המשתה דחשבינן כמו דהשתא אתייליד ביה נגע ולא קודם חתונתו דאי נולד קודם חתונתו לא היינו נותנין לו והיינו דקאמר טומאה קמייתא טהר ליה טומאה דבתרייתא נטרינן ליה ז' ימי המשתה ואי אמרת ויטהר תנן כלומר דלא נטהר מן הראשון אלא עכשיו שנתרפא השני סוף סוף דאי לא מטמית ליה בבתריתא באותו שנולד בו בחתונתו דיהבו ליה ז' ימי המשתה מה מועיל לו הא מיטמא וקאי מקמייתא מנגע ראשון דההיא טומאה שייכא עד שטהר נגע שני והוי טמא אפילו בימי משתה מאי יטהר תנן או ויטהר תנן תיקו.
הצורם עסקינן בין בכהן בין בישראל, כהן בבכור ודאי וישראל בספק בכור דנאכל לו במומו. מהו שיקנסו בנו אחריו שיהא אסור לו לוכל. קנסו בנו אחריו לפדותו משום דכל יומא מפקע ליה ממצות אבל בבכור ליכא מפקע ולא קנסו. או אם תמצא לומר כיון מלאכתו במועד לא קנסו בנו משום דמלאכת חולו של מועד מדרבנן אסיר ולא מדאורייתא הכא מטיל מום מדאורייתא אסיר. או דלמא קנסוה לממוניה לבכור ולא יאכל אפילו לבנו. שנתקווצה שעקר הקוצים ממנה. תזרע למוצאי שביעית דקוויץ לא חשיבה מלאכה. ניטייבה שניזדבלה בשביעית או נידיירה שהביא שם בהמות לזבלה בשביעית הוה חשיבה מלאכה דהיינו תולדה דחרישה לא תזרע למוצאי שביעית. הטיבה בשביעית ומת בנו זורעה למוצאי שביעית.
<h2>דף לה.</h2>
היה בכור איל רודפו לנגחו ובעטו הנרדף כדי להבריחו ממנו ועשה בו מום הרי זה ישחט עליו דלא נתכוון לעשות בו מום. צעריה הוא מדכר מה שנגחו ומחמת כן בועטו ואינו מתכוין למום ולישרי קמ"ל דלא. מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא כולו לאויר העולם כי היכי דלא ליתו ביה לידי תקלה אבל אחר שיצא כולו אסור דהא קידשוהו כותלי הרחם. באודניה לפי שהגדי אזניו גדולות ומוציאן חוץ לרחם קודם שאר אבריו ויכול להטיל בהן מום וכן אימרא מוציא שפתיו קודם. אימור דרך צדעיו נפק והוציא צדעיו ואזניו קודם שאר אבריו. אי צרם שפתיו וכשהוא אכיל לא מיתחזא במומא וכשהוא פעי מיתחזי. החיטין השינים החיצונות שעומדות לפני הפה וכשנגממו שנחתכו והעיקרין קיימין. והפנימים שינים שנעקרו לגמרי הרי זה מום. מתני' רועים ישראל נאמנין לומר מעצמו נעשה מום זה ומום זה התירו חכם. רועים כהנים אין נאמנין דחשודין הן להטיל מומין. ר"י ור"א מפרשי מתנית' רועי ישראל בי כהנים רועי בהמות כהנים נאמנין לומר מום זה מעצמו היה והתירו חכם. ללגימא לא חיישינן כלומר דלא אמרינן דמשום הכי משתרי עילויה דבעו למיכל מיניה בי רביה כהן. וה"ה כהן לכהן כהן לכהן דאין נאמנין דחיישינן לגומלין דשמא זה מתכוין להתיר בכורו כדי שיחזור זה למחר ויעיד על בכורו של זה ויתירו. ואתא רבן [שמעון בן] גמליאל למימר נאמן הוא על של חברו דלא חייש לגומלין. וחד אמר רועי ישראל והן כהנים כלומר רועין של ישראל ואותן רועין הוויין כהנים נאמנין.
<h2>דף לה:</h2>
דמימר אמר רועה לא שביק צורבא מדרבנן (בהו) ויהיב ליה לבכור לדידי. בשלמא למ"ד רועה ישראל והן כהנים נאמנין היינו דקא פליג ר' מאיר עליה. אלא למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין ואתא ר' מאיר נמי למימר דאין נאמנין ר' מאיר היינו ת"ק. איכא בינייהו בין ת"ק ור' מאיר דר' יהושע בן קפוסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שאותו מום (הטיל) [התיר] חכם ואפי' הן כהנים אותן שנים ובלבד שלא יהו מבני ביתו ת"ק דאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין משום דמימר אמר כיון דטרחנא ביה וכו' אבל ב' כהנים מן השוק נאמנין להעיד דהא לא טרחו ביה ואתא ר' מאיר למימר החשוד על הדבר כלומר כהנים כיון דחשידי אמומין אפי' ב' מן השוק אי כהנים נינהו אין נאמנין. (ט"א) איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי י"מ דת"ק לית ליה דר' יהושע בן קפוסאי אלא אפילו רועי ישראל בי כהנים נאמנים דללגימא לא חיישינן ואתא ר' מאיר למימר החשוד בדבר כלומר דחשידי אלגימא ואין נאמנין אלא שנים מן השוק.
ספק בכור בי ישראל דלאחר שנולד בו מום מצי אכיל ליה ישראל וצריך ב' מן השוק להעיד עליו שהתירו חכם שמותר במומו. מעשר בהמה לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו נהי דבספק בכור כיון דמילתא דלא שכיח הוא לא חשידי עליה כולי האי ישראל ונאמנין עליו ב' מן השוק אלא מעשר בהמה דשכיח הוא והוא של ישראל שהוא אוכלו וכיון דשלו הוא הוי חשוד עליו וכל ישראל חשודין עליו שיש לכל אחד בהמות ויש להן מעשרות. לא דמי דמעשר ודאי מהימן אפי' בעליו דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה ומגו דלא עבד הכי מהימן. אלא ספק בכור לר' מאיר אם בעליו אין מעיד עליו מי מעיד עליו א"ת שנים מן השוק הוי חשידי אספק בכור שלהן והאיך מעידין על זה. וכי תימא הכי נמי דלית ליה תקנתא דלא מצי הוי חולין דליכא דמהימן לאסהודי עליה. והתנן ור' מאיר מחייב במתנות כשהוא נאכל לישראל במומם מכלל דחולין ודאין הן אלא ש"מ דאית ליה תקנתא בעליו מעידין עליו משום דישראל לא חשידי אמומי. הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אפי' בנו אפי' בתו. בעליו של בכור בפנינו עמד ונכנס הבכור שלם בתוך ביתו ויצא חבול. מעידין עליו בני ביתו שמעצמו היה ונאמנים עליו לומר חכם התירו אלמא דבני ביתו נאמנין עליו. אימא כל בעליו עמנו דאפי' ב"ב עמנו דקים לן דאינהו לא הטילו מעידין עליו ב"ב ונאמנין לומר מום זה התיר חכם. אי הכי כיון דכל בעליו עמנו צריכא למימר שמעידין. מהו דתימא ניחוש לחשדא דדילמא הנהו בני ביתיה עבדו ליה גרמא מעיקרא ע"י בצק או דבילה או הטילו לו מאכל בין קוצים ולא ליהמנינהו קמ"ל כיון דעמנו היה כל בעליו מעידין עליו ב"ב.
<h2>דף לו.</h2>
אימור דאמר ר' מאיר החשוד על הדבר לחששא בעלמא בשמא חשיד לאחזוקינהו נמי דודאי חשידי לא אמרינן הלכך לא חשידי לכל התורה וכשירין למידן. לעדות שהאשה כשרה לה ואשה כשרה לעדות בכור מדאמרי' אפילו בנו אפי' בתו. מהו דתימא התם הוא גבי אשה דאמרינן הפה שאסר הוא שהתיר דאי בעיא לא אמרה מידי ולא מחזקינן לה באשת איש דליכא דידע. אבל הכא גבי בכור לא סגי דלא אמר דלא מסהיד דכיון דידע דבכור הוא דקדשים בחוץ נמי לא אכיל אלא א"כ יעיד עליו שהוא מום לא נימא הפה שאסר הוא שהתיר קמ"ל דאמרינן דכיון דיכול למישדי ביה מומא דמינכר ודאי (ד)מום קבוע ולא שדא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דאורחא דנהר פקוד לעולם איכא מיא והכא נמי כיון דידעינן דכהני חשידי אמומי לא נימא הפה שאסר הוא שהתיר. הכא גבי האי כהן דבא ואמר בכור הוא ומומו עמו מי ידעינן ודאי דאיהו שדא ביה מומא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן הפה שאסר הוא שהתיר. נצרין הוצין. נצרין של ערבה קלופה שהן דקין וחדין. חלקנו בין חבר לע"ה דאע"ג דע"ה חשיד למיגרם מום לבכור כדאמר בעליו עמנו מעידין אי לא לא [כהן] חבר לא חשיד ושלא מדעתו היה מצינא לאסהודי עליה אי לא א"ל ר' יהושע הין. בעלי תריסין חכמים. עמד השואל ר' צדוק. א"ל ר' יהושע לא דלא רצה להורות הלכה לפני ר"ג. עמוד שתוק. והיינו דאמר בברכות (אתא) בבכורות צעריה.
דעבידא לאיגלויי דמצי למישייליה לחכם אם התירו לו אם לא. התם הוא דכיון דשחט הוא ואמר הראיתיו לחכם הוא ובעל מום הוא דמהימן דכיון דקאכיל ליה מידע ידע דקדשים בחוץ לא מצי אכיל ובודאי הראהו. אבל הכא בכהן שאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו כיון דחי הוא דלא שחטיה לא מהימן ולא שרינן למישחטיה דחשידי דילמא איהו שדא ביה מומא וליתא לדרב יהודה דעבידא לאיגלויי דמצי למישייליה אי זבין ליה. שאני התם דמצי לאישתמוטי שליח דמצי ואמר לאו מהאי זבניה אלא מאחרינא אפילו מעם הארץ דמצי אמר אפילו עם הארץ נאמן הוא עלי ליקח ממנו הלכך אינו נאמן השליח.
<h2>דף לו:</h2>
יומא חד חש רפרם בעייניה. אייתיה לקמיה ההוא בכור עצמו דיהב ליה דסבר השתא דחש בעייניה לא מבשקר ליה. ארפסיניהו לעייניה כלומר פקח רפרם לעיניו ביותר. ואפי' הכי לא חש למילתא למיגזר דלא ליהמנוה לשום כהן דאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו אלא נאמן דסבר האי הוא דחציף דעבד הכי. מאי ניחוש ליה האי מום ודאי בידי שמים הוא אי כהן הוא אי ישראל הוא דאתייה הרי ודאי מומו עמו ומותר. ודלמא ישראל הוא דאתי ואין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו דמחשדינן ליה שמא בתר דקא שרינן ליה לא יהיב ליה לכהן אלא הוא גופיה אכיל ליה להכי בעינן כהן עמו דלאלתר ליהביה ניהליה ואמאי קא שרית ליה אי דישראל הוא. הכי השתא התם בספק מום משום הכי אין רואין אלא א"כ כהן עמו נהי דבבכור תם קא מחמיר ישראל דקדשים בחוץ לא אכיל אבל אממוניה דכהן אבעל מום דלית ליה קדושה חשיד למיכליה להכי אין רואין אא"כ כהן עמו אבל הכא בהאי שרוע מכדי מידע ידע ישראל דמום מובהק הוא וכיון דלא עבר על כבודו של חכם בודאי איסורא לא עביד דניחוש להכי. מאי קמ"ל תנינא בכור שנסמית עינו וכו' ומתני' בחוצה לארץ ובזמן הזה עסקינן מדקתני זקן ושערו מדולדל דאי ס"ד בזמן ביהמ"ק קיים ליקרביה. שלשה בני כנסת דלא בעינן מומחין גמורין, ובמומין מובהקין הניכרים כגון נסמת עינו נקטעה [ידו]. להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' במובהקין קאמר דאינו נשחט אלא ע"פ מומחה.
<h2>דף לז.</h2>
לאפוקי מדר' יהודה דלא בעינן אחד מהם חכם. דמסברי להו וסברי דלא להוו עמי הארץ גמורין. תיפשוט מהא דמדהא איתמר משמיה דרב ש"מ דהך קמייתא דאמרינן ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל דודאי דשמואל היא דאי ההיא נמי משמיה דרב והכא נמי אמר רב [אין] הלכה כר' יוסי אלא דאפי' ג' בני כנסת מתירין היינו קמייתא תרי זימני למה לי למימר. לא, ודאי לא איתמר, אלא חדא משמיה דרב ואידך מכללא מדוקיא דההיא איתמר ואליבא דרב.
מתני' ויחזיר להם את הדמים דקנסוהו רבנן. הן יחזירו לו את הבשר שמותר בהנאתו שרשאי למוכרו לגוים. מכרוהו הלוקחין הבשר לגויים ביוקר או הטילוהו לכלבים ועדיין לא נתנו הדמים. ישלמו לו דמי טרפה שהיא בזול ולא ישלמו לו כל הדמים שנטלו ממנו לפי שהוא מכר טרפה מדעתו. ינכה להם מן הדמים כנגד מה שאכלו והשאר יחזיר. בכור אמאי ינכה לו מן הדמים לימא ליה הלוקח מאי אפסידתך דאכלתיה והא אי אהדרתיה ניהלך לא הוי תקנה אלא יקבר. כגון דזבין ההוא אבר דהוה ביה מומא ואכליה ומשום הכי ינכה ליה מן הדמים. דאמר ליה אי לאו דאכלתיה הוה מחזינא ליה לחכם ושרי לי ניהליה כר' יהודה דמתיר לראות מום לאחר שחיטה כדאמרינן בפרקין דלעיל [כ"ח ע"א]. טבלים מצי א"ל אי לאו דאכלת מתקנינא להו הלכך ינכה. ויין נסך שאינו נסך גרידא אלא ע"י תערובת נתנסך וזבני ניהליה ואי הוה מהדר ליה הוה מותר בהנאתו כדרשב"ג דתנן וכו' הלכך ינכה.
על אלו מומין. הסחוס שלועזים טנדרוס. מלא כרשינא כמלא הכנסת גרגר של כרשינין. גמר' אמאי נשחט(ו) על אלו מומין. פסח ועור בלבד כתיבי. כתיב נמי כי יהיה בו מום סתם ריבה את אלו. ובטל ממלאכתו פסח ועור שאינו ראוי למלאכה. אלמה תנן נפגם אזנו דמשום הכי אינו בטל וקא הוי מום. כל מום רע ריבויא הוא ומרבה הני. חיטיו חניכיים החיצונים הוו מום כי נגממו משום דלא הוי בסתר דמיתחזי כדאכיל.
<h2>דף לז:</h2>
בעינא דמיתחזי מום רע וליכא כלומר היינו מגואי אי לא נעקרו ממש לא הוי מום רע דלא מיתחזי אי הכי מום עובר דמיתחזי ליהוי מום רע ולשחוט עליה אלמא תנן ולא מן העור. מום עובר סברא הוא דלא לשחוט עליה דהשתא מיפרק לא פרקינן על מום עובר מישחט כו'. ואי בעית אימא א"כ הוא דנשחט על מום עובר פסח ועור מאי אהני ליה למכתב אלא ש"מ דאינו נשחט אלא על מום קבוע דומיא דפסח ועור.
אלא דת"ק ורבי יוסי בן (המשולם) [יהודה] בין כרשינה ועדשה איכא פורתא. הסול בלע"ז ברוקא. במילתא בבשר שתחת האזן הא אין רוצעין אלא בגובה של האוזן בסחוס ושם נעשה בעל מום הכהן וקא מרבי ר' יוסי אפי' מחט לרציעה ובהכי הוי בעל מום עבד עברי כהן אלמא דבנקב בציר מכעדשה הוי מומא. לא קשיא כאן לשחוט עליו הבכור אינו נשחט אלא על נקב כעדשה. כאן לפסול להקרבה אפי' בנקב במחט הוי פסול. הינדא במקומו קורין לכרשינה הינדא. כרשינה העומדת בדוחק בנקב או נכנסת ויוצאה בריוח. כמה חסרון בשדרה שלא תטמא באהל. וכן בגלגלת. שמעתא הא מימרא דשמואל. וסימניך לגירסא תני ר' [שמואל ב]ר' יהודה דר' יהודה אמר מתני' דמשתכחא טובא דתני רב שמואל בר יהודה ומתניתא הוי עיקר. א"ל רב חסדא א"כ כדקאמרת בסלע עשית דברי ב"ש וב"ה אחד כדתנן מאור שלא נעשה בידי אדם כגון כותל שבין ב' בתים ובבית אחד טומאה ובאותו כותל יש נקב כמין חלון שנעשה מאיליו כגון אבן שנקובה מאיליה שיעורו של אותו נקב אם הוא כמלא אגרוף גדול מביא את הטומאה מבית לבית ומיטמאין אדם וכלים שבבית אחר ואם המאור הוא פחות מיכן חוצץ בפני הטומאה. אגרופו של בן בטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה איש גדול ביותר וישנו שיעור של אותו אגרוף כראש גדול של אדם. ומאור שנעשה בידי אדם שנקב שיעורו אם הוא כמלא מקדח גדול של לשכה כמקדח גדול שבלשכה מביא את הטומאה וכיון שעשוי בידי אדם במתכוין סגי בבציר שיעורא אלמא דמקדח נמי הוי כסלע א"כ מה בין ב"ש וב"ה בגלגלת.
<h2>דף לח.</h2>
אישתיק רב תחליפא. בתר הכי אמר שמא האי כמלא מקדח גדול דקתני הכא הוי כסלע במקדח וחיסומו שנינו באותו מקדח שנוקבין בו את החבית שהוא דק מלמטה ועב מלמעלה שאותו עב סותם את הנקב והיינו וחיסומו והיינו כמלא מקדח נכנס ויוצא ותפשוט מהא דרב אושעיא ואותו כמלא מקדח דב"ש דגולגולת דזוטר הוי מסלע וב"ה אמרי כדי שינטל מן החי היינו כסלע והכי איכא בינייהו. אמר לו רב תחליפא יפה תרצת וצריך אתה להיתלות עליה על תירוץ זה כמו שאנו סומכין על עדותו של חזקיה אבי עיקש כלומר שמה שאמרת הוא העיקר כאותו עדות של חזקיה.
כל שאין לו תוך בכלי חרס שאין לו בית קיבול. אין לו אחוריים לחלוקה כלומר שאין לו חילוק עליונו מתחתונו אלא כשנטמא תוכו נטמא כולו כשנטמא צד אחד נטמא צד השני. כלי חרס שאין לו תוך אמאי מטמא כלל בתוכו תלה רחמנא וכו' טומאה כדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו' לית ליה תוך לא איטמי כלל. כנגדו בכלי שטף בשאין לו תוך אין לו אחוריים לחליקה. כלי שטף היינו כלי מתכות או של עץ שיש לו טהרה כדכתיב ומורק ושוטף במים. והיכי מצית אמרת דהא קמ"ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס וכו'.
בשלמא כלי חרס גלי ביה תוכו דבתוכו תלה רחמנא דאי איטמי תוכו נטמא כולו ואי לא נטמא תוכו אלא גבו לא נטמא תוכו אלא כלי שטף דלא גלי ביה תוכו לית ליה חלוקה. אי בטומאה דאורייתא כגון זב ומת הכי נמי דלית ליה חלוקה. הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן וכדתנן כלי שטף שנטמאו אחוריו וכו' שוליו. ורבנן הוא דגזור במשקין הבאין מחמת שרץ דמטמו גזירה משום משקה זב וזבה דהוי מדאורייתא הלכך כיון דאיטמו במשקין דרבנן האי כלי שטף שוויוה רבנן ככלי חרס דיש לו חלוקה ולא שוויוה כטומאה דאורייתא כלומר דאין לו חלוקה לכלי שטף מן התורה בין יש לו תוך בין אין לו תוך ולהכי שוויוה רבנן ככלי חרס דנטמא גבו לא נטמא תוכו משום היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה אי נגע ההוא כלי גבי תרומה וקדשים. אי הכי אין לו תוך לכלי שטף ליעביד ביה היכירא שום חלוק כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים. לא צריך דכיון דעבדו היכירא חלוקה ביש לו תוך בטומאה דרבנן מידע ידעי דכי אין לו תוך ונטמא במשקין דרבנן דאין שורפין עליו תרומה וקדשים דהשתא כי יש לו תוך אין שורפין כ"ש בשאין לו תוך. ואי אין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קיבולי טומאה הוא בתמיהא כדקאמר בטומאה דאורייתא הכי נמי. והא דומיא דשק בעינן והא כיון דאין לו תוך אינו מטלטל מלא וריקן בהנך כלי שטף דחזו למדרסות לישיבה מקבלי טומאה דאורייתא דאע"ג דלית להו תוך כדאמרינן נמי במסכת שבת בפ' אמר ר' עקיבא כגון דיחדינהו לאשתו נדה. אי הכי כלי חרש נמי כי אין לו תוך אמאי אינו מטמא לדעתיה דר' יצחק בר אבין וקאמר משום דאין מדרס בכלי חרש מפרש נמי התם.
רב פפא אמר לא צריך לתרוצי להא מקדח וחיסומו שנינו אלא מקדח גדול שנינו כאן דהוי (בסלע) [כסלע] מכלל דמקדח סתם ההוא דב"ש בן גדול מכלל דזוטר מבסלע וב"ה אמר כסלע ואין שיעורן אחד. הניחא לר' מאיר דמוקים לה לההוא מקדח דגלגלת כמקדח קטן של רופאים דהוי בציר מבסלע וב"ה אמרי בסלע היינו דאיכא בינייהו. אלא לרבנן דאמרי(נן) בגדול של לשכה דהיינו כסלע מאי איכא למימר. ולר' מאיר דמוקים במקדח קטן א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה דב"ש מקילינן דכי חסר פורתא במקדח קטן טהור מלטמא באהל וב"ה מחמירי דלעולם לא טהר מלטמא עד שתחסר כסלע ואנן דתנן תנן כלומר אותן ששה דברים שהן מקולי ב"ש מנו ולא יותר. אלא רב נחמן מתרץ לטעמיה דר' מאיר דסלע נרונית שנינו הכא במאור שנעשה דהויא במקדח גדול סלע סתם דב"ה הוי זוטר אפי' ממקדח סתם דב"ש והוו להו ב"ה לקולא.
ריס של עפעפיו. הרי בעינו כמו או שהיה בעינו דק בלע"ז טיילא חלזון נחש עינב מפרש בגמרא. הפוסק בסירא ונכנס בשחור מן הלבן סירא הוא כמו חוט שסובב השחור. אבל אם השחור פוסק הסירה ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן שאין קרוי עין וזה הוא בת עין.
<h2>דף לח:</h2>
חורור סנוורים אם יש בשחור לבן ואית דאמרי קרום. והמים הקבועים שעיניו דולפין תדיר הרי זה מום. כל ששהה פ' יום ולא נתמעט ממה שהיה. ואלו הן המים הקבועין והיאך בודקין אותו אם אכל עשב לח ויבש של גשמים ושל שדה בית הבעל ששותה מאליה או אכל לח ויבש של שדה בית השלחין שמשקין אותה או שאכל יבש של שדה של גשמים ואח"כ אכל הלח ועדיין לא נתרפא אפי' כן אינו מום עד שיאכל היבש של גשמים אחר הלח שהלח של שדה גשמים אכל קודם היבש אם בכך לא נתרפא הוי מום קבוע וישנו ג' חדשים כלומר בג' חדשים יאכילוהו בכל חדש לח ואח"כ יבש. והיכי מצי מוקים מתני' כר' יהודה והאנן תרויהו תנינהו (אבל) [אכל] לח ויבש של גשמים לח ויבש של שלחין כו'. חסורי מחסרא מתניתא והכי קתני. והכי תרצה אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום כו' ואתיא כמתניתין. ואיכא דאמרי וישנו ג' חדשים כלומר דישנה לבדיקה זו ג' חדשים. איני ג' חדשים ותו לא אימא אדר וחצי ניסן לח אלול וחצי תשרי יבש דהיינו ג' חדשים ותו לא וקמ"ל אע"ג דאינם רצופים. אלול ותשרי יבש דבההוא זמן הוי יבש תבן וחציר. מיהא ליכא למישמע דדלמא האי דקאמר אלול ותשרי יבש כלומר דפירות יבשין דאלול ותשרי מאכילנן ליה באדר וניסן. וכמה מאכילין אותו מן הלח ומן היבש אפי' כגרוגרת אחת מכל אחד די לבדיקה.
<h2>דף לט.</h2>
מעלי כסמא שכן דרך כל סם וכל משקה מועיל יותר קודם אכילה מלאחר אכילה. מעלי לה כשעורים שהשעורין יפין לבהמות יותר לאכול קודם שתיה מלאחר שתיה. לאחר שתיה מאי מי מעלי ליה האי לח ויבש מידי לאחר שתיה אי לא. קשור או מותר כלומר כשיאכילנו לח או יבש צריך שיהא הבכור מותר לפי שיותר הוא אוכל בשמחה כשהוא מותר. גינה הסמוכה לעיר ומאכילו שם מי מהנה לו אויר הגינה כאויר השדה. ובלבד שיהו משולשין כלומר לסוף כ"ז וכ"ז וכ"ז. אכל לח ויבש בג' חדשים ולא איתסי למפרע הוי מומא משעה שהתחיל לו. למימעל בפדיונו אם פדהו בתוך הזמן קודם השלמת ג' חדשים. אי אמרת למפרע הוי מומא הוי פדוי והנהנה מן הפדיון מעל. ואי אמרת מיכן ולהבא הוי מומא ולא קודם לא תפיס פדיון דאכתי הוי כתם והנהנה מן הפדיון לא מעל. קרי עליה שמואל עליה דרב פינחס פסחים בזזו בז כלומר אע"ג דלא היתה שקולה חכמתו כלום כנגד חכמת שמואל שאלו דבר ולא ידע להשיבו.
<h2>דף לט:</h2>
ר' יהודה אומר בביצים. ולא בגיד הא בגיד טפי מתחזי אימא כולן אף בביצים. דמר סבר ר' יהודה דקאמר בביצים סבר חסרון בפנים שמיה חסרון ור' אליעזר סבר לא שמיה חסרון. ותיסברא דבהכי פליגי ר' יוסי מאי קסבר כו'. אלא הכא במומין שבגלוי פליגי דר' יהודה סבר מעוך וכתות אפי' בביצים הוי מומא שבגלוי דהא כווצן בתר הכי. ונתוק וכרות אף בביצים הוי מומא שבגלוי דהא תלויין הביצים בכיס למטה יותר מבתחילה ור' אליעזר בן יעקב סבר הני בביצים לא הוי מום שבגלוי דהא מעיקרא כשהיא תמימה זימנין דכווצן הכיס שהביצים עולים למעלה בבטן וכוויץ הכיס וזימנין דנחתין ותלויין למטה והוי הכיס ארוך הלכך לא הוי בביצים מומין שבגלוי אלא בגיד. ור' יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים הוי מומין שבגלוי דהא ליתנהו שהרי נימוחו ונתוק וכרות בביצים לא הוי מומין שבגלוי דהא איתנהו לביצים ומעיקרא נמי זימנין דתלויין אבל בגיד הוי מום שבגלוי והיכי הוי כרות בביצים כגון שקרע הכיס מעט וכרת הביצים והדר תפר לכיס ונשארו הביצים כרותים בכיס.
נפגם הזובן היינו אותו הכיס שהגיד מונח בו. והעריה של נקבה במוקדשין שנפגם סביב הנקב. ולהכי נקט נקבה במוקדשין משום דנקבה בבכור ליכא. מן העצם הוי מום דלא הדר ברי אבל לא מן הפרק שבין עצם לעצם דהדר בריא. מפציל את העצם הוי מום דלא הדר בריא. וכן מלא אצבע בין פרק לפרק הוי מום. נפגם הזובן הוי מום ולא ניטל דחוזר וגדל וכן נפגם הכיס דהיינו זובן הוי מום דהוי גלוי ולא נפגם הזכרות הגיד עצמו משום דהוי בסתר והדר בריא. שנטלו זאב לזובן ואח"כ חזר לאיתנו לכמות שהיה. אחד מארבע בטפח של כל אדם כדאמרי' ארבע בגודל. וכמה תהא משולשלת כלומר כמה אורך יהא הגדיל. בש"א ד' אצבעות ולהכי קאמר כמה תהא משולשלת דגדיל הוי שליש מן הענף והוי הענף ח' אצבעות וכולן ג' טפחים שהן זרת ומהכא ילפינן משך הציצית זרת דבמנחות לא ילפינן כמה ארכו ואנן בציצית עבדינן כב"ש ד' חוטין וד' אצבעות גדיל. ורב הונא אמר אצבע שאמרו לענין אצבע דיתירה על של משה דהוי ד' בטפח של כל אדם. ורב נחמן אמר לאצבע דמתניתין דבין חוליא לחוליא.
<h2>דף מ.</h2>
טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי ותנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה ששם ישנו לצומת הגידים. שרגלו אחת נכנסת בתוך הכסלים ורגלו אחת על גבי הכסל לסוף הכסל כדרכו. שנשתרבבה ירכו שארוכה מחברתה. ושניטל רוב המדבר של לשונו היינו רוב מן הלשון שנפרד מן החיך התחתון אותו שיכול לכפוף למעלה. אינו ניכר לחוץ מי הוי מומא מומין שבגלוי בעינן. אבל ניכר מחמת מלאכה שכשהולך נראה והליכה קרי מלאכה. למימרא דלא היינו אורחיה למיהוי עינו עגול כשל אדם. תשב לזכר ולנקבה דמ' זכר ומיגווייהו נטרה י"ד ימי טומאה לנקבה. הא באוכמא הא בציריא כלומר אוכמא אורחיה למיהוי עגול כשל אדם. ציריא כלומר כולי חריץ של עין לאו אורחיה. דשפיד חד כשל חזיר. פרוס ששפתו עקומה למעלה כחזיר. ופליגי רבנן עליה דאמרי לא שמענו את אלו.
<h2>דף מ:</h2>
והתנן בפירקין דלקמן שפתו העליונה עודפת כו'. אבל בבהמה לא הוי מומא. לא קשיא הא דאית ביה עצם בשפתו התחתונה הוי מומא. שהיתה כפולה בשנים. בזמן שהיא עצם אחד שהסחוס שלה אחד ולמעלה נכפלת הוי מום. פיו בלום דחוק הרבה ורגליו מבולמות חדות ודחוקו' הרבה הטלפיים. אם מחמת הריוח כלומר אם הוא בלום מחמת שאינו מרווח אינו מום שכן דרכה. אם בלום מחמת העצם שהעצם דחוק הרבה ומחמת כן אינו יוכל לפתחו הוי מום. בחססית היינו סחוס. דכריכא עגולה. וקטינא רכה. שלש אינו מום שכן דרכה. סיפא או שאין בה ג' חוליות בטלה קא מיירי.
ושנפגם עצמו שבפיו לחיו. שאין שוחטין (עלייהו) [עליהן] הבכור במקדש להקריבו דשמא מום הוא. ולא במדינה דשמא לא הוי מומא ואסור לשוחטו במדינה אלא על מום גמור. ובעל יבלת אלמא דלא הוי מום גמור. לא קשיא הא דקתני אין שוחטין על יבלת היינו כי הויא בגופו ומתניתין וקרא דחשיב ליה מום כי הויא בעינו. דקרא אית ביה עצם ביבלת שבגופו הוי מום ומתניתין דאין שוחטין דלית ביה עצם. הא בעינו אע"ג דלית בה עצם הוי מומא בגופו לא הוי מום. כי לית בה עצם הא פסול הוי להקרבה אמאי תלתול בעלמא תלתול כעין שומא של בשר שתולה בעור. לבן. אין מומין בלבן אמאי אין שוחטין במקדש. אלא אידי ואידי בלבן (ליש' בכלה כך דרשו בשבתא דריגלא). הא דאית ביה שיער ביבלת (שהלבן) [שבלבן] הוי מומא והא קמ"ל אע"ג דשאר מום לא פסול בלבן אי אית ביה שיער פסיל ואי ליכא שיער בו לא פסיל. במראה ולא במדה כלומר דלא יהיב שיעורא לאזנו גדולה כי היכי דיהיב לעין גדולה ולביצה גדולה. ורבנן דלא הודו לו עד כמה תהא האחת קטנה מחברתה והוי מומא עד פחות מכפול. ערקוב מקום כף הירך והיינו קפץ העליון פרק העליון.
<h2>דף מא:</h2>
מיפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס לא הוי בריה בפ"ע אלא זכר הוא ובכור ומומו עמו הוא חרוץ דנקבות. או דילמא ספוקי מספקא ליה דדילמא בריה הוי ולא קדיש. (או) אם תמצא לומר בכור הוא הוי מומו עמו. למילקא עליה משום גיזה ועבודה אי נמי למיתביה לכהן אי פשיטא ליה דבכור הוא ומומו עמו לקי עליה משום גיזה ועבודה ומיחייב למיתביה לכהן. כשהוא אומר למטה זכר דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים זכר תמים שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר זכר למעלה דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר וכבר הקיש בקר לצאן. אילימא תנא קמא דרבי ישמעאל ספיקא הוא דהא אמר טומטום ואנדרוגינוס אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה דספק הוא שמא נקבה הוא ולאו בכור. ואתי קרא למעוטי ספיקא והא קמי שמיא ליכא ספיקא. אלא לאו לרבנן בתראי איצטריך קרא דלדידהו לא הוי ספיקא אלא חולין גמורין דהא אמרינן וחכ"א אינו בכור ונגזז ונעבד. אי לרבנן מ"ט איצטריך זכר אחרינא תיפוק ליה מחד זכר וקא מימעטי כולהו מיניה בין נקבה ובין טומטום ואנדרוגינוס. אלא פשיטא לר' ישמעאל איצטריך אידך זכר דלדידיה קדוש בבכור והיינו דאיצטריך למעוטי דאע"ג דקדיש בבכור לא קדיש לענין קדשים. (אלא) לעולם רבנן בתראי ואי אמרת לדידהו כיון דלא קדיש בבכור תיפוק להו מחד זכר אין הכי נמי אלא גבי בכור הא כתיב תרי קראי הזכר והזכרים הכא נמי כתיב תרי זכר. מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן בתראי הוי בריה ולת"ק ורבי ישמעאל הוי ספק בכור. אבל אטומטום אפילו לרבנן בתראי הוי ספיקא דשמא יקרע וימצא זכר וקדוש מספיקא.
<h2>דף מב.</h2>
יכול לא יהא בערך איש דאין מחמירין מספיקא. אבל יהא בערך אשה דערכה פחות משל איש. סמי מיכן טומטום דטומטום נערך מספיקא. אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמים. סמי מכאן טומטום דהא קדיש מספיקא. הנעבד בע"ז והמוקצה לע"ז והאתנן והמחיר הני כולהו בתורים ובני יונה מיירי דאי מלקן לא חל עלייהו קדושת מזבח אלא נבילה הווין ומטמא בגדים אבית הבליעה אלמא דטומטום לא קדיש למזבח. סמי מכאן טומטום. לא קדושים בתמורה שאם רצה לעשותם תמורת קדשים אינם קדושים במקומן ואם הקדישן ורצה להמירן בבהמת חולין [ו]לא מקדישין לא אלימי למיתפס תמורתן. אפיק טומטום ועייל יתום כי ההוא יתום דכי ילדתו אמו היא פירשה למיתה והוא פורש לחיים ומשום הכי לא קדיש כדגמרינן בהשוחט תחת אמו פרט ליתום. לימא כתנאי הא מילתא דרב חסדא דאיכא למ"ד דטומטום קדוש מספיקא ואיכא למ"ד שמא בריה הוי ולא קדיש.
<h2>דף מג.</h2>
אמר רבא לפסול במקום אחים וליחלוץ שלא במקום אחים איכא בינייהו לר' (יהודה) [יוסי] דאמר שמא ימצא סריס חמה פוסל במקום אחים שאם עשה בה מאמר אמרינן דילמא לאו סריס הוא ופסלה על האחין וכן נמי אי ליכא אחין אלא הוא חולץ. ולר' יהודה דאמר שהוא כסריס לא פסל במקום אחין ולא חולץ שלא במקום אחין. והאי דקאמר ר' יוסי טומטום לא חולץ היינו במקום אחין אבל שלא במקום אחין חולץ.
מומין אלו דחשבינן בבהמה. בין קבועין ובין עוברין פסולין באדם בכהנים. ויתר עליהן דפסולי באדם ולא בבהמה הכילון כו'. ואמאי פוסלין באדם והא איכא יבלת דלא כתיבא באדם וכתיב בבהמה ודק תבלול דלא כתיבי באורייתא גבי מומי בהמה ואמאי קא חשיב להו הכא בבהמה. מילף ילפי מהדדי מומי בהמה ממומי אדם הלכך חשיב להו לכולהו בבהמה. גרב ילפת כתיב בין במומי אדם בין במומי בהמה לגזרה שוה. ומה ילפת דלא מאיסא דהוי יבש. גרב דמאיס דהוי לח. וליכתב רחמנא לכולהו מומי בין יבלת בין דק תבלול בחד ולא באידך אלא גרב וילפת לחוד באידך למילף או גבי אדם או גבי בהמה. קלוט וחוטין דליתנהו באדם דחוטין דאדם לא הוי בגלוי כשל בהמה ולא פסלי באדם ולא קלוט דלא (בעינן) [שייך] באדם פרסות סדוקות. גבן וחרום דליתא בבהמה דגיבן זה שגביניו שוכבין וליכא לבהמה גבינים. וחרום זה הכוחל שתי עיניו כאחת שחוטמו שקוע ואין לו חוטם בין עין לעין ויכול לכחול זה מזה שאין עיכוב חוטם בין עין לעין וחוטם ליכא בבהמה ואינו כוחל. וליכתבינהו לכולהו מומי דשייכי בחד אי באדם ליכתוב ביה גיבן וחרום ולכולהו מומי. והנך דליתנהו ביה כגון קלוט וחוטין ליכתבינהו באידך בבהמה ולא ליכתוב בה תו מכל מומי אלא גרב וילפת ולילפי מהדדי כל הני מומי דשייכי לכל חד וחד. אלא משום הכי איכתבו תרי זימני משום דבר שנתחדש בהם אגב דאיכא בהאי מאי דליכא בהאי משום הכי כתבינהו תרי זימני. אדם כהן. שכן נתרבה במצות הרבה מה שאין כן לא בבכור ולא בקדשים. שכן קדושתן מרובה שקדשים נוהגין בין בזכרים בין בנקבות ועוד שיש בהן קדושות הרבה חטאות ואשמות ועולה ושלמים. לא ליכתוב באדם ותיתי מהנך מבכור ומקדשים ואי אמרת מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר באדם קדשים יוכיחו שאין קדוש מרחם ואפי' כן פוסל מום בהם מה לקדשים שכן קדושתו מרובה בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שפוסל בהן מום אף באדם נמי מה להנך שכן קריבין על גבי מזבח מה שאין כן באדם. מה להנך בקדשים ואדם (קדושתו) [קדושתן] מרובה אדם נתרבה במצות קדשים שכן קדושתן מרובה ונוהג קדושת אדם כהן וקדשים בין בפשוטים בין בבכורים ראוין לעבודה. קדושתן מאליהן שאין צריך להקדישן. יתר עליהן באדם הכילון כו' לא פסילי מדאורייתא אלא משום דבעינן איש ששוה בזרעו של אהרן.
<h2>דף מג:</h2>
מאי איכא בין שאין שוה לזרעו ומשום מראית העין דמשום מראית העין הוי קיל מכולהו. איכא בינייהו עשה דכתיב מזרע אהרן הכהן מי ששוה בזרעו של אהרן ראוי לעבודה ושאינו שוה אין ראוי לעבודה והיינו לאו הבא מכלל עשה עשה למראית העין אפילו איסור עשה ליכא. הכילון לאכלא דדנא שהוא משופע וחד למעלה. לפתם שראשו דומה ללפת שרחב למעלה מכל צדדין ותנא כגון שצוארו עומד באמצע הראש שהראש בולט מכל סביביו מקבן דדמי רישיה למקבא שבולט פדחתו הרבה לחוץ וכן העורף מאחריו ולצדעיו שוה ראשו ודומה לפטיש שיוצא מלפניו ומאחריו והיינו מקבא כגון ותשם את המקבת בידה. שקוט מלפניו שראשו בולט הרבה לפניו. ושקיפס מאחריו שדומה כמי שנחתך ממנו חתיכה מאחריו והיינו שקיל פיסא. דחביס מיחבס שצוארו משוקע בין כתיפיו ושמיט דארוך צוארו הרבה ודק ובולט פרצופו הרבה לחוץ. בעלי חטרות שלועזין חלדרובא. קורקורא דבשרא היינו תלתול בעלמא.
והזבלגנין איכא דאמרי שיש לפלוף בעינו וא"ד שיוצא רירו. קרחנין וננסין תנינא במתניתא ומאי קמ"ל ולשמעינן זבלגנין גרידא. כולהו איצטריך ליה דמהו דתימא משום מראית העין נינהו קמ"ל משום דשאינו שוה בזרעו של אהרן. ואמאי מספקא לן דמשום מראית העין. מהו דתימא תנא חדא משום מראית העין וה"ה לכולהו להכי קמ"ל ר' יוחנן דמשום דאינו שוה הוא. והיכי מצי למימר תני חדא וה"ה לכולהו והא כל היכא דאיכא למיהדר ומיתנא משום מראית העין קא הדר ותני מלמד דלא אמרינן תנא חדא וה"ה לכולהו ומאי קמ"ל ר' יוחנן. אלא הא קמ"ל לאפוקי מהאי תנא כו'. הכהנים והקריבו בני אהרן ואמאי כתיב הכהנים לרבות הקרחנים.
אין לו גבינין גבות עינים. כל שגביניו שוכבין שהן גדולות ותלויות על עיניו. רבא אמר זהו גיבן האמור בתורה דקאמר זהו מדרש או גבן האמור בתורה כלומר דמאו מרבי אין לו אלא גבין אחד. באשה אינו ולד דלא חיי. בששדרתו עקומה דמיתחזיא כשתי שדרות. והיינו דקאמר ר' חנניה כל שיש בו ב' גבין וב' שדרות הוי מום אבל ב' שדרות ממש לא. חוטמו שקוע בין עיניו. סולד שנכפף ראש חוטמו למעלה. בולם שסתומין נקבי חוטמיו. אמרו לו הפלגת כלומר חלקת על דברי חכמים דרבנן סברי אע"ג שאינו שקוע כ"כ שיכול לכחול ב' עיניו כאחת אלא פחות שוקע הוי מום.
<h2>דף מד.</h2>
וקיימן כסידרייהו דחזי משתיהן במקום אחד. בעינו דכתיב או תבלול בעינו. דליתנהו כלל לעיניה. אבל מחסורייתא שנפחת קצת ממראות עיניו כתב רחמנא דק והיינו מחסוריתא אבל מבלבליתא לא שמבולבל לבן בשחור. אבל בשניותא שמשונה מראה עיניו. כהיותא שאינו רואה כלל. סכי שמש תני רב יוסף היינו סני שמש שאינו יכול להסתכל בשמש. מחוי רב הונא חדא מדידן וחדא מדידהו והיינו שעינו אחת בריאה כשלנו והאחרת דומה לאותן שעיניהם משונות. ואיקפד רב יהודה מפני שהוא היה כן זגדום. וגרם שכביא הצירי. טרוטות עגולות. צירניות שעגול אותו מקום שהעין מונח בו. דולפות יותר מדומעות. טורדות שדולפות בלא הפסק ואיכא דאמרי טורדות שאין יכול לעצום עיניו אלא בטורח גדול למ"ה. זיוור דמזוורן עיניה מצומדים עיניו. לפתון שאריכי זיפיה שריסי עיניו גדולות. ואתימין שתמו זיפיו דלית ליה ריסי עינים כלל. לא קשיא הא דמוסיף תנא ברא הוא דאישתייר גרדומי כלומר אע"ג דנשתייר עיקרו פוסל. והא דלא אשתייר מתניתין דלא אשתייר מגרדומי כלל.
באמה של קודש קאמינא דהוה משה רבנו ע"ה י' אמות אבל באמות שלו לא היה אלא ג' אמות כדרכו של כל אדם שגבוה ג' אמות שלו. תנא עד כעובי אצבע קטנה הא גדול או קטן הוי מום. והצימח והצימם צימח שאזניו קטנות צימם שאזניו דומות לספוג מקובצות ביחד. גדיא אזיזא שאזניו תלויות לו למטה. וזכרותו עמהם העצם שבפנים פסולה להקרבה. הא דאיגום איגומי דנשתייר מקצת מזכרותן אין נפדית עליהן. פרה אדומה שקרניה שחורות בראשו יגור במגרה אותו שחור ותהיה כשרה קסבר אף על גב דחתך מזכרותן. (לא) תרגמא זעירי מעילוי דכרותיהו חתך ולא איפסלה.
<h2>דף מד:</h2>
נכפה אפילו לימים כלומר אפילו לזמן קבוע פסול לעבודה אפילו בשאר הימים דאינו נכפה. משתינין מים בפני רבים דסכנה היא להעמיד עצמו ואין שותין מים בפני רבים דלא דרך ארץ הוא. ונמצא כרסו צבה נפוח. איצטריך ליה לקטנים. נגדו ליה גלימא להפסיק בינו לבין העם משום צניעותא. אתא אמר לאבוה היאך נגד גלימא. א"ל אתן לך ד' מאה זוזי וזיל אהדר עובדא למריה כלומר שתעמיד דבר על הליכתו שתשתין לפניהם בגלוי כדי שלא ילמדו ממך כדי שלא יסתכנו להעמיד על עצמם דאת דאית לך גלימא אפשר לך למפשט דלא אפשר ליה דלית ליה גלימא למפשט יעמיד עצמו ויסתכן. באודנא כלומר אפילו באודנא הוינא משתין קודם שאסתכן. ותיפוק ליה משום עלקה כלומר דהאי דכרסו צבה לאו מחמת שתן הוא אלא משום דשתה עלקה. בשותת מים דאי שתה עלקא לא היה שותת. בשעה שאדם נצרך ומעמיד עצמו נוקבו. בזמן שבבהמתך כשאתה משים עצמך כבהמה שמשתנת בפני רבים לא יהיה בך עקר ועקרה. אימתי אין תפלתך עקורה כשאתה מתפלל על עסקי בנים בזמן שאתה משים עצמך כבהמה שלא העמדת עצמך. מדרי דבבל מדרונות של בבל אם משתין עליהם. מהדרי מיא לעין עיטם לנהר שמושך לארץ ישראל ויהיו שותין ממנו לפיכך לא יהא משתין אלא על מקום נמוך שיבלעו שם המים. לא תיקום להדיא באפי ינוקא כשמשתין משום צניעותא. אגיסא דמהדרא אפה לית לן בה. הדרקון היינו כריסו צבא. ירקון חולי ירקון. דם רבה שמעמיד שאינו מקיז דם. שחין רבה כלומר לוקה בשחין. רוח קצרות באה עליו דתנן דהוי מום מאי ניהו נאלא רוח שטות. בן נפלים רוח שידה שגעון. המשוכן ובעל גרב משוכן בביצים שביציו גדולים ביותר. בעל גרב [גבר] בגיד שארוך ביותר. מחוי רב יהודה שארוך הגיד עד הארכובה.
נמרחו אשכיו נימוחו ביציו. שרוח באשכיו שנפוחין ביציו. שמראיו (משוכין) [חשוכין] שהוא שחור ככושי. קשיא ליה לר' ישמעאל אם כדברי ת"ק חסר אשך מיבעי ליה אלא תני שנמרחו וכן קשיא ליה לרבי עקיבא מאי דאמר ר' ישמעאל וכל חד וחד בעי לתרוצי טעמיה. קסבר ר' חנניה גורעין ומוספין ודורשין גורעין [א'] מאשך ומוסיפין אותו במרוח והוה ליה מראה וגורעין ח' ממרוח ומוסיפין במקום א' שבאשך והוה ליה חשך והיינו מראו חשך שמראיו חשוכין.
<h2>דף מה.</h2>
המקיש בקרסוליו ובארכבותיו שכשהוא הולך קרסוליו או ארכבותיו נוקשות זו בזו והיינו הקישן דאמרינן בגמרא. כל שהוא מקיף פרסותיו שפרסות רגליו רחבות ועגולות שכשהוא מקרב רגליו זו אצל זו אין יכולת לו להקיש ארכובותיו זו בזו. פיקה יוצאה מגודלו כעין אצבע יתירה עקיבו יוצא לאחוריו שבולט הרבה לאחריו כדמפרש בגמרא כגון שנראה (כגון) שוקו יוצא באמצע רגלו. והקילבן לא איתפרש לן [יש מפרשים קילבן שזורק רגלו לאחוריו כשהוא הולך]. הפיקין והשופנר כסתות הרבה כעין קרסוליו הרבה. לא תימא דטריפה שדקה הרבה ולא סדיקא בין האצבעות אלא שעגולה כשל אווז אלא כיון דטרפא אע"ג דסדיקא פסולה. קלוטות עד הפרק אם דבוקות הן האצבעות מפיסת יד ועד הפרק האמצעי של אצבעות כשר ואם דבוקה למטה מן הפרק וחתך הדבק כשר. למעלה מן הפרק דאמר בגמרא היינו למטה מן הפרק דאמרינן במתני'. או דמרבי כולהי הני מאו.
[ובנספרת] על גב היד שעומ' בשורת האצבעו'. ועולה למנין קכ"ה אברים דהיינו רוב מנינו דרמ"ח אברים יש באדם. רבינו הגדול רבי. עשו דבריהם כדברי נביאות שאין אדם יודע לפרש מה טעם מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. משום עצם כשעורה נגעו בה דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל אף האי נמי. רב פפא אמר הואיל ואינה נספרת בדין הוא דאפילו במגע ובמשא נמי לא תטמא אלא גזירה שאינה נספרת דתטמא אטו נספרת. אי הכי ליגזור כשאינה נספרת דתטמא באהל אטו נספרת. עבדו בה היכירא דלא תטמא באהל כי היכי דלא לישרפו על טומאתו תרומה וקדשים. אע"פ שאין בהן רובע הקב של עצמות טמאין באהל. שני שוקיים וירך אחד הואיל ויש רוב בניינו בגובהו של אדם. חסר אדם חסר שאין בו אלא מאתים אברים כגון שחסר מכל יד ומכל רגל ב' אצבעות ובכל אצבע יש בו שש עצמות עד הזרוע דהיינו חסר מ"ח אברים. ויתר שיש בו מאתים ושמונים ואחד שזה יש לו ל"ג אברים יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ"ח יתירות ושני צירים וב' דלתות ומפתח והיינו רפ"א אברים. כולן עולין למנין קכ"ה אפילו הנך יתירות עולין בחשבון קכ"ה דבין ליתר ובין לחסר לא אזלינן בתר רוב אברים דידהו אלא בתר רובא דאינשי דעלמא דהוי קכ"ה. לר' עקיבא קשיא דתלמידי דרבי ישמעאל דאינהו לא אשכחו אלא ד' אברים טפי [מבאדם] ורבי עקיבא דמוסיף מפתח איכא ה' אברים טפי. דלמא איידי דזוטר ההוא עצם דמפתח איתמוח איתמח בששלקוה. וכולן הני חמשה יתירי אינן מטמאין באהל כו'. צירי בשר וליכא בהו עצמות. הכי נמי מסתברא דלית בהו עצמות בצירי דאי לא תימא הכי כו'.
<h2>דף מה:</h2>
אותו ואת בנו כהנים כשרים לעבודה ביחד וכן כהן טרפה ויוצא דופן כשר לעבודה. הנושא נשים בעבירה כגון אלמנה לכהן גדול וחלוצה לכהן הדיוט פסול עד שידור מהן הנאה שיגרשן. נודר הנאה ועובד עבודתו על גבי המזבח ולכשירד מעבודתו מגרש דלא צריך לגרש קודם שיעבוד. וניחוש דלא לשרייה לעבוד קודם שיגרש דלמא לבתר דעבד עבודתו אזיל לגבי חכם ושייל על נדריה ושרי ליה חכם ואישתכח דלא מגרש. קסבר האי דאמר נודר ועובד קסבר דצריך לפרוט במה נדר וכיון דמפרש לחכם שנדר לגרש אשתו הפסולה לו לא קא שרי ליה חכם ההוא נדר. דמדרינן ליה לפני רבים דמגרשה ולא מצי חכם להפר. דאדריה רב אחא על דעת רבים. התם בנושא נשים בעבירה אימור יצרו תוקפו דנשאה ואי לא מדיר ודאי לא מגרש.
<h2>דף מו.</h2>
הבא אחר הנפלים בני ח'. ואע"פ שיצא ראשו חי כיון דלאו בר קיימא הוי הבא אחריו בכור לנחלה הוי ולא בכור לכהן דלא הוי פטר רחם. וחכ"א לעולם הוי לכהן נמי עד שיהא בו הנפל בצורת אדם. סנדל מפורש במסכת נדה. או ילדה ועודה שפחה או ילדה ועודה נכרית ואח"כ נישאת לישראל שלא היו לו בנים בכור לנחלה דהוי ראשית אונו. עד שיפטרו רחם מישראל כלומר דלעולם הוי נמי בכור לכהן הבא אחריו עד שיפטרו רחם מישראל של יהודית כלומר דהני דילדה בגיותה לא חשיבי למיפטריה מכהן לבא אחריו. או נתגיירה והיא מעוברת או נשתחררה והיא מעוברת האי ולד הוי בכור לכהן כיון שנולד ביהדות וחייב לפדות עצמו. והך אשה שלא ילדה ואע"ג דילדה היא וכהנת ביחד ונתערבו ולדיהן או היא ולויה או היא ואשה שכבר ילדה ולא ידיע איזה הוא בכור שחייב לפדות ואפי' הכי הוי בכור לכהן וכן מי שלא שהתה כו'.
<h2>דף מו:</h2>
אין הראש פוטר בנפלים דנפל שלא כלו חדשיו אע"ג דיצא ראשו חי אינו פוטר את הבא אחריו מכהן. כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו דבר קיימא הוא חשיב ראשו ליפטר הבא אחריו מפדיון. ומאי קמ"ל סיפא דתנא ראשו דכיון דמפיק רישיה כו'. תנינא בבהמה המקשה הוציא ראשו אע"פ שהחזיר הרי זה כילוד ואין שחיטת אמו מטהרתו. דבהמה כיון דלית לה פרוזדור לאלתר כשהוציא ראשו הוי כילוד אבל אדם אשה כיון דאית לה פרוזדור דמעכב אימא דלא ליהוי כילוד קמ"ל סיפא דמתניתין דהוי כילוד ואכתי אמאי איצטריך לסיפא דהכא למיתני ראשו הא נמי תנינא דרוב ראשו הוי כילוד. יצא כדרכו ראשו קודם. משתצא פדחתו אלמא סיפא גופה לא איצטריך ליה למיתני לאשמועינן דראשו חשוב לידה ורישא אמאי תני ראשו אלא ודאי לאו משום סיפא קתני ולא רובו הוי אלא ראשו ממש וקתני פוטר אלמא הראש פוטר בנפלים ותיובתא דשמואל וכו'.
מ"ט משום דכתיב יכיר (לו) לתת לו פי שנים ובפדחת בלא פנים לא הוי היכר. ואחר [כך] נתגיירה קודם שיצא הפנים ושאר הגוף. אין נותנין לה ימי טומאה משום דהוצאת פדחת בגיותה הוי לידה וגוייה לא מטמיא בלידה. עם החוטם וקשיא לר' יוחנן דאמר פדחת בלא חוטם פוטר אף לנחלה. עד החוטם דהיינו פדחת לחודיה. כי אקילו בסופא היכא דידעי' דודאי מותרת דחזו דמת. בתחלה היכא דלא חזו דמית ולאסהודי עליה דאיהו הוא כדי להתירה לא סגיא אלא בפרצוף פנים עם החוטם.
<h2>דף מז.</h2>
למשפחותם לבית אבותם כתיב דמשפחת אב קרויה משפחה ואמאי פטורה. ולא תימא דרב אדא דתני פטור היינו אליבא דמאן דאמר במס' יבמות אין מזהמין את הולד דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל אין הולד ממזר דלא שדינן ליה בתר אבוה אלא בתר אימיה והאי נמי בתר אימיה לויה שדינן ליה דפטור מחמש סלעים. אלא אפי' למ"ד מזהמין הולד מ"מ בתר אימיה שדינן ליה ולוי פסול מיקרי ופטור. בפטר רחם תלה רחמנא באמו ואמו אתיא משבט פטור. מדקתני ילדה היא וכהנת היא ולויה מכלל דכהנת ולויה שילדו פטורין. ולאו היינו דרב אדא דאמר לויה שילדה כו' ואוקימנא בדאיעבר מעובד כוכבים וכהנת נמי דאיעברא מעובד כוכבים פטורה. אלא רב פפא דאוקים לה לעיל לויה בדאיעבר מעובד כוכבים והכא לא מצי לאוקומי בעובד כוכבים משום דקתני כהנת במאי מוקים לה. לעולם כהנת דקתני בת ישראל היא ודאיעבר מכהן ואמאי קרי לה כהנת הואיל ובנה כהן.
<h2>דף מז:</h2>
הבן חייב לפדות את עצמו דהוי כזר וצריך לפדות את עצמו. רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות את עצמו שאביו זכה בפדיונו והוא יורש נכסי אביו והנכסים פטורין. קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה דאילו הוה אבא קיים לא מצית למיתבעיה דאי בתוך שלשים אכתי לא מחייב ואי לאחר שלשים איהו זכה בפדיונו שהרי הוא כהן הלכך אנא דאתינא מכחו פטירנא. לימא ליה קא אתינא מכח גברא מכח עובד כוכבים דלא איחייב. שאני הכא מש"ה הוי בכור לכהן דעובד כוכבים לית ליה חייס דאין אב לעובד כוכבים.
ליזיל לגבי האי לידחייה דבנים של ראשון מצו מדחו ליה ולמימר ליה דשל אחרון הוית ובניו של אחרון מצי אמרו ליה בן של ראשון הוית. א"ר ירמיה אין ודאי האי מצי למידחייה אלא לא נצרכה למיתני אלא לבא אחריו וה"ק איהו ספק בן תשעה לראשון ספק בן ז' לאחרון ודאי בכור לכהן הוא דפטר רחם הוא. (והוא) והבא אחריו אינו בכור לא לנחלה דמצי אחי למידחייה ולא לכהן [דאינו פטר רחם]. ואמאי אינו בכור לנחלה לא זה ולא זה ליכתבו הרשאה אהדדי הספק להבא אחריו והאי להאי וליתבעיה לאחוה ממה נפשך דאי בכור אנא הבו לי חלק בכורה ואי לא בכור אנא דאנא בריה דראשון הבו לי בשביל הבא אחרי שהרי הרשני לקבל ואידך נמי לימא הכי. וכי תימא מתניתין דקתני ואינו בכור לנחלה שלא בהרשאה קא מיירי. והא מוקמינן לה מתניתין לקמן דקתני אם לכהן אחר נתנו יחזיר להן חמש סלעים משום דבאין עליו בהרשאה. מסייעא ליה לרבי ינאי דהכא לא הוכרו מעולם האי ספק להכי אין כותבין הרשאה. מלא גנינים מלא גוונים סרוחים דלא הוי מרוקם לוולד. והמפלת יום ארבעים דאכתי לא איגמרא צורה. וילדו לו דרך לידה בעינן ויוצא דופן לא הוי לידה. בכור לדבר אחד לרחמים גרידא. תלד ואם נקבה תלדה לרבות יוצא דופן.
<h2>דף מח.</h2>
מת אחד מהם בתוך ל' יום האב פטור דמצי למימר הבכור מת. ואם לאו פטורין דכל חד וחד מצי מדחי ליה. ר' יהודה אמר נתחייבו נכסים ולא מצו מדחו ליה. אינו יכול להוציא מידן דכל חד מצי אמר אנא נקיטנא פדיון דחי. זכר ונקבה שאחת ילדה זכר ואחת נקבה או ב' זכרים ונקבה שאחת ילדה זכר ונקבה ואחת זכר נותן ה' סלעים לכהן בשביל ההיא דילדה זכר לחוד. ב' נקבות וזכר שהאחת ילדה זכר ונקבה והאחת נקבה או כל אחת זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. וילדו ב' זכרים ונתערבו האב פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה. בעל חוב שיש לו שטר על יוסף בן שמעון גובה אותה מהן דאמר ליה אי בדידך כו' והני נכסים נמי כי לא חלקו הוי בשותפות. אינון ערבין ביה שבעל חוב גובה מהן. מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע דהא מת בתוך שלשים דאכתי לא איחייב בפדיון ולנכסיה דהוו ערב (לא) מצו תבעו והתנן המלוה כו'. וקי"ל דלא יתבע ערב תחילה אלא בעל חוב והכא בעל חוב לא מצי תבע. ודאיכא נכסי טובא לכל חד וחד הכי נמי דשקיל אע"ג דחלקו. מחצה יורשים ומחצה לקוחות שהקנה זה לזה חלקו בשביל מה שתופש. מלוה הכתובה בתורה. כגון ה' סלעים של בכור.
<h2>דף מח:</h2>
ר' מאיר סבר ה' סלעים הוא דבעי למיהב לכהן ולא חצי ה' להכי קאמר ר' מאיר חלקו פטורין דקא הוו מחצה לקוחות ולא משעבדי ליה. ור' יהודה דאמר נתחייבו נכסים אפי' כי חלקו סבר חמש ואפי' חצי חמש. אי הכי דלאחר ל' קא מיירי נתחייב גברא מיבעי ליה. עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה דהיינו כ' זוז שהן ה' סלעים. אי הכי ה' ואפי' חצי ה' וכיון דפחות מה' מצי יהיב חצי לאו דוקא הוא אלא ואפי' פחות מחצי. אי הכי דאפי' חצי ה' מאי איריא עשרה זוז. אלא פשיטא עשרה זוז דירושה לכל אחד וה' סלעים ניגבין מהן מירושתן אלמא דה' ולא חצי ה' סבירא ליה לר' יהודה. בדר' אסי ורב פפא קמיפלגי כלומר אי תרויהו סבירא להו דרב פפא פליגי בדרב אסי דאי סברי כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות פליגי בדרב פפא דר' מאיר סבר כרב פפא דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות להכי קאמר חלקו פטורין היכא דליכא אלא ה' סלעים דחמש אמר רחמנא ולא חצי ה'. ור' יהודה לית ליה דרב פפא דאפי' מן הלקוחות נגבין דנתחייבו נכסים. ואי תרוויהו סברי לה כרב פפא דאמר מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות פליגי בדרב אסי דר"י לא סבר כרב אסי אלא כולהו יורשין נינהו וכולהו ה' סלעים מצי למיגבי דנתחייבו נכסים. ולקח אחד מהן שדה מחברו האי דמי לחלקו דאידך לית חילק בה ובעל חוב גובה ממנו דאמר ליה אי בדידך מסיקנא כו' הכי נמי אמר כהן לכל חד מהני אחין אי את בכור מנתא דידך שקילנא ואי אחוך בכור משעבדי לי נכסי מיקמי דידך. אמר רבא מכדי ניכסוהי וכו' וכולהו קושייתא דאקשינן עד אי הכי בתרא וכדתריצנא אלא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי.
שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן כו'. אינן יכולין להוציא מידו דמצו למידחינהו דכל חד וחד אמר פדיון דחי תפיסנא. זכר ונקבה ונתערבו. האבות פטורין דכל חד מצי אמר נקבה דידי היא אבל הבן חייב לפדות עצמו. ב' נקבות וזכר דאחת ילדה זכר ונקבה ואחת נקבה או כל אחת זכר ונקבה. וילדו ב' זכרים ונתערבו. זה שלא ביכרה אשתו כיון דילדה זכר אע"ג דלא ידע הי ניהו נותן ה' סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה ונתערבו אין כאן לכהן כלום דשמא דההיא דביכרה ילדה נקבה. מאי שנא ב' כהנים דאינו יכול להוציא מידם. מאי שנא כהן א' דמחזיר. כהן אחד נמי מצי מדחי כל חד וחד דמצי אמר לכל חד וחד דידך הוא.
<h2>דף מט.</h2>
אמר שמואל בבא (כל) אחד בהרשאה ואמר ליה אי מת דידי הוא אהדר לי ואי דחבראי הא נקיטנא הרשאה מיניה אבל לתרי כהנים לא מצי עבדי הרשאה דלכל חד אמר אנא לית לי אלא ה' סלעים דחי. אדרכתא הרשאה. היכא דכפריה משום דמיחזי כשיקרא. תני רב הונא מוסיף על מתניתי' דאחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו כו' מוסיף ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דמצי אמר מי שלא בכרה אשתו דלמא איתתי יליד זכר ונקבה ואיני יודע איזה יצא ראשון. ותנא דידן דלא תני לה דכיון דלא משכחת לה באיש ושתי נשיו שאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דממה נפשך חייב בה' סלעים דהא ב' זכרים ילוד לא מיתני ליה.
<h2>דף מט:</h2>
התם בידו לקדשה מעכשיו אפי' בתוך שלשים הלכך הוו קדושי ואע"ג דנתעכלו המעות. הא לא מת בנו פדוי אע"ג דנתן לו קודם. עד שיאמרו לו שנפדה הא אמרו לו שנפדה אע"ג דבתוך ל' הוה הוי פדוי. לאו ככתובה בשטר דמיא ולא גבי ממשעבדי וליכא אלא ה' בני חורין.
מנה של צור כ"ה שקלים במנה של תורה. ר' אמי אמר דינרא ערביא נמי הוי סלע. איסתירא סורסיא סלע של אותו מקום שהן קלים שנותנין מהן ח' בדינר של זהב דינר של זהב הוי ה' פשיטים למשקל הברזל. דינר כסף ב' ומחצה משקל ברזל ודינר זהב בסלעים דאורייתא אין דינו לימכר אלא בו' סלעים של כסף שהן כ"ד זוז דהאי זוז דינר הוא והאי דקאמר ר' יוחנן כ"ה זוז אותו זוז נכנס להכרע כ"ד זוזין אם היו שוקלין כל אחד לבד. ס"א סורסיא כלומר שהוא כסרסור שבו עושין כל סחורה.
<h2>דף נ.</h2>
הדריינא דינר זהב של מטבע אנדריינוס קיסר. טריינא של טוריינוס קיסר. שייפא כלומר הצורה שלו [נ"א. כלומר היבון (צ"ל איקון. ועי' בערוך השלם ערך הדריינא. חשק שלמה) שלו]. דל מנייהו שתותא דעשרים וחמש ואינך לפדיון הבן שתותא דכ"ד הוו ד' פשו להו עשרים זוז ודל שתותא דחמישי הוו כ"א נכי שתות (דחד הוו) ואנן קיימא לן דעשרים זוז לא פחות ולא יותר. אלא דל שתותא דכ"ה פשו להו כ"א ודל מההוא זוז דנקא הוו כ"א נכי דנקא והדר אפיק מנייהו זוז ואינך לפדיון הבן אכתי עשרין נכי דנקא הוו. אלא דל זוזא מעיקרא מהנך כ"ה והדר דל שתותא מכ"ד פשו להו עשרין זוזי דהוו פדיון הבן.
סלעים דאורייתא תלתא דינרי ותילתא דדינר הוו. שש מעה כסף דינר הוו להו י"ח מעין ג' דינר ושליש דינר הן ב' מעין היינו עשרים גרה השקל דהוו תלת' דינרי ותילתא דינר. והלא סלע של הקדש מ"ח פונדיון הרי מ"ח פונדיונין פונדיון זה מה טיבו התם מפרש בערכין זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף למ"ט שני יובל לכל שנה היה נותן שקל הרי מ"ט שקלים ושקל נ' היה מחלקו לפונדיונין שהן מ"ח פונדיונין והיה נותן לכל שנה שקל ופונדיון ועוד פונדיון אחר היה מוסיף לשקל מ"ט. והוינן בה פונדיון זה מה טיבו והלא אין בשקל אלא מ"ח פונדיון ופונדיון זה מה טיבו מהיכן יוצא. קולבון לפרוטרוט כלומר כשם שהיו מוסיפין קולבון משום הכרע פרוטרוט שני חצאי שקל כך מוסיפין פונדיון זה להכרע כל אותן מ"ט שקלים אילו היה שוקלו לפונדיונין. שמעינן מהכא דבסלע איכא ד' דינרין ואת אמרת תלתא ותילתא. בתר דאוסיפו עליה הוי ד' דינרין. ת"ל הוא דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה כו' עשרים גרה הוא. שבסר הוי בפדיון הבן להך חושבנא דאמר רבא סלע תלתא דינרין ותילתא דינר משום דה' סלעים הוו פדיון הבן וה' זימנין תלתא דינרין ותילתא דינר היינו שבסר דינר דהיינו [יז] זוזי נכי תילתא דדינר לפדיון הבן ואיהו שדר ליה שבסר שלמים להכי שדר ליה לישדר לי מר תילתא יתירא דאיכא עליהו דשדרית לך טפי (מרצי). דאוסיפו עלייהו דבסלע איכא ד' דינרין ועולין ה' סלעים לכ' דינרין ואכתי מחייבת לי ג' דינרין להשלים העשרים. שאע"פ שכתוב בתורה סתם דכתיב שקל כסף והאי שקל לאו סלעים מתרגמינן ליה אלא דיקלין דכסף מתרגמינן ליה משום דקינטרין הוא דאיכא דוכתא כו'. מפני טיבעה של ירושלים שאותו מטבע היה של ירושלים שבו היו פודין הקדש ומעשרות. פריצים שונאים.
<h2>דף נ:</h2>
כסף מדינה הוא אחד משמונה בכסף של תורה. הטענה שיתחייב בה שבועה בטוענו שתי כסף וקי"ל שתי מעה כסף והיכי אמרת כסף צורי. ומה כסף דבר חשוב ושתי מעה כסף נמי הוי דבר חשוב. הפורט סלע ממעות מעשר שני שאם יש לו מעות ממעשר שני שוין סלע ורוצה להחליפן בסלע אלמא דמעשר שני חולל על מעות אע"ג דכתיב ביה ונתת בכסף. ויצאה חנם אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו האב שהאב זכאי בבתו בכסף קידושיה ותנן בית שמאי כו'. לימא רב אסי דאמר כסף צורי כב"ש דאמרי דינר. קצוב כגון ה' סלעים של בן ושלשים של עבד וכולהו אידך. אלא סלע פלגא דזוזא דקרו ליה אינשי לפלגא דזוזא איסתירא דהיינו סלע והאי סלע הוי אחד משמונה בסלע דאורייתא.
<h2>דף נא.</h2>
מאכא קל. הא תו למה לי דהדר ותני וכולן בשקל הקדש במנה דצורי. הני בני פדייה נינהו שלשים של עבד ושל אונס ומפתה ומוציא שם רע מאי פדייה אית בהו. תני כל הנפדין כגון בכור והקדש בין בכסף בין בשוה כסף. חוץ מן השקלים דאין נפדין בשוה כסף. מצרפין שקלי' לדרכונות באחד באדר משמיעין על השקלים הגזבר יכול להחליף השקלים בדרכונות זהב שקורין בלע"ז קלצוציא. מפני משוי הדרך שצריך להעלותן לירושלם ללישכה טעמא דמפני משוי הא לאו הכי אין פודין אלא בכסף. הראיון שהוא מעה כסף אינו יכול להביא שוה כסף אלא כסף צרוף. תני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה כסף סיגים מעורב בשאר מתכות.
אין פודין הבכור לא בעבדים ולא בשטרות שאין יכול ליתן לכהן שטר חוב שיש לו על אחרים בשביל פדיון הבן. כתב לכהן כו' ובנו אינו פדוי עד שיתן. לפיכך הואיל וממון כהן [הוא] אם רצה הכהן ליתן לו מתנה אותן ה' סלעים שקבל ממנו רשאי. ר' דריש כללי ופרטי ולקחת כלל כל דבר לקיחה מרצע פרט ונתת חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט של מתכת ור' יוסי דריש ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. אין בעלמא ר' כללי ופרטי דריש והכא גבי בכור מ"ט דריש רבויי ומיעוטי משום דהאי ופדויו מבן חדש תפדה כתיבי תרי כללי גבי הדדי והדר פרט (כלל) בערכך כסף. והוי כדתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר (אין) לו סנפיר וקשקשת במים והדר כתיב פרט בימים ובנחלים הואיל וכתיבי כללי גבי הדדי אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט. ורבנן דאמרי דדרשי' כללי ופרטי גבי בכור. אמר רבינא סברי כדאמרי במערבא כל מקום וכו'.
<h2>דף נא:</h2>
אימא ולא הקדשות נפדין בכל אלו בעבדים ובקרקעות ובשטרות משום דכתיב בהקדשות כסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו. תנינא להא במתניתא דאם רצה הכהן ליתן לו דרשאי כדקתני בברייתא נטלן והחזירן לו רשאי אלמא דהלכה הוא כן דרשאי. נתנו לה' סלעין לעשרה כהנים לכל חד חצי סלע בבת אחת יצא שהרי נתן ה' סלעים כולן. ר' טרפון כהן היה. אף קיים הלכה זו שגילה לכל דהלכה כן דרשאי להחזיר. חזייה לההוא גברא דיהב ה' סלעין לרבי חנינא דהוה קא אזיל ההוא גברא ואתי כלומר שהיה רוצה שיחזירם לו ר' חנינא א"ל ר' חנינא חזינא בדעתך דלא גמרת בדעתך ויהבת לי מידעם אלא ע"מ שאחזירם לך הילכך אם אני אחזירם לך לא הוי בנך פדוי ואיני רשאי להחזירם לך הואיל ולא גמרת בדעתך שיהו שלי אלא אתפשם לי ויהא בנך פדוי.
המפריש פדיון בנו ואבד קודם שבא ליד כהן חייב באחריותו שנאמר באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה וגו' כלומר אימתי יהיה לך שלך בזמן שפדה תפדה מיד ליד. מנא לן דחייב באחריותו. אתיא ערך ערך מערכין כתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה בערכך וכתיב ערכך בערכין מה בערכין חייב באחריותו דקאמר ערך עלי אף בכור חייב באחריותו. מה עולת ראייה חייב באחריותה דאע"ג דאפריש חייב באחריותה ולא מצי אתי לעזרה אי לא מייתי אף פדיון נמי חייב באחריותו. קרא לקרא כלומר כיון דגמרינן לה במתניתין מקרא מיהיה לך אך פדה תפדה אמאי איכא לריש לקיש ור' יוחנן למילף מקרא אחרינא. אתיא ערך ערך מערכין מה להלן יורשין חייבין כדתנן במסכת ערכין האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים אף הכא גבי בכור היכא דמת אחר שלשים יורשין חייבין ליתן. מה להלן בעולה יורשין חייבין כדתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אף כאן יורשין חייבין.
ואינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו. ולא בראוי כבמוחזק שאם מת אחי אביו בלא בנים לאחר מיתת אביו כיון שאביו היה ראוי לירש אחיו ומת הוא קודם ולא היה מוחזק בהן בנכסי אחיו אין הבכור נוטל פי שנים בהן.
<h2>דף נב:</h2>
לאייתויי שבחא דממילא דלא תימא בשבח שהשביחו יתומים לא שקלי אלא אפי' בשבחא דממילא לא שקלי. כגון חפורה חזיז כלומר אם היתה התבואה חזיז כשמת ובשעת חלוקה הוי שובלי. או שלפופי הניח תמרים קטנים ונעשו תמרי רברבי קודם חלוקה לא שקלי. לאיתויי נכסי דאבא דלא תימא בנכסי אחוה דאבא לא שקיל פי שנים משום דהנהו הוו ראוי ולא מוחזק דאביו לא היה יודע שימות אחיו בלא זרע ולא היה דעתו כלל על ירושתו אבל בנכסי דאבי אביו שאביו היה דעתו עליהן ליורשן אימא אפי' מת הוא קמי אביו כמוחזק הוי קמ"ל דלא.
ואלו שאין חוזרין ביובל אע"ג דכתב במכר ויצא ביובל ושב לאחוזתו. הבכורה והיורש כו'. ירושת הבעל דאורייתא כדדרשינן ונתתם את (נחלתו) [נחלת] שארו לו שארו זו אשתו. בכור קרייה רחמנא וכתיב ביה לתת. תשובו לרבות וכו' היה יכול לומר שובו מדקאמר תשובו לרבות את המתנה. והני כולהו דמתני' דאין חוזרין משום דירושה נינהו. לתת לו פי שנים מפשוט היינו מקיש [חלק בכור לחלק פשוט]. בכור קרייה רחמנא וכבר הוקש חלק בכור לפשוט. ירושת הבעל דרבנן ולא הוי ירושה גמורה וחוזרת. לקוחות הן דלא אמרינן יש ברירה שכל אחד יורש חלקו מן התורה אלא אין ברירה והרי הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל וכשמחזירין אין מתבטל חלק בכורה אלא כשחוזרין וחולקין אחר היובל נוטל הבכור חלק בכורתו כבתחילה. מתקיף לה רב ששת מכלל כיון דאוקמת הא שאינם חוזרים אינם חוזרים לבטלה מכלל דר' אלעזר דפליג עליה במתני' דאמר חוזרין לבטלה קאמר ואמאי יפסיד חלב בכורתו אלא ש"מ ליתיה להאי מימרא דר' אלעזר וקשיא לרב אסי. טובה חכמה דשפיר אתקיף. ואכתי אמאי אתקיף עלה ולא שמיע להו לרב ששת ולרמי בר חמא הא דכי אתא רבין וכו' דר' אלעזר דמתני' חוזרין לבטלה קאמר ותנא קמא ור' מאיר אין חוזרין לבטלה קאמר ולא קשיא לרב אסי. וינכה להן קצת מן הדמים מן הפדיון דמים מאי עבידתייהו אמאי יהבו ליה בני המשפחה כלום כיון דאינו יורש מן התורה. לעולם דסבר וכו' וכיון דיורש מדאורייתא. ומאי מנכה להן משום דמי קבר אשתו שנקברה שם שהוא חייב בקבורתה.
<h2>דף נג.</h2>
שלא בפני הבית לאחר חרבן הבית. ממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן מחוצה לארץ לארץ וכל היכא דכתיב מעשר ותרומה בדאורייתא משמע בדגן שבא"י דסמיך ליה ארצם או נחלה כגון כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה וגו' נתתי ללוים על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה וכגון כי תכלה לעשר וגו' השקיפה ממעון קדשך אי אתה מעלה מעשר בהמה ומתני' דקתני נוהג בארץ ובחוצה לארץ אפי' תימא ר' עקיבא כאן ליקרב כאן ליקדש האי דקאמר רבי עקיבא אי אתה מעלה מחוצה לארץ ליקרב קאמר אבל מיקדש קדיש אפי' בחוצה לארץ. דיקא נמי דקרא ליקרב קאמר דכתיב והבאתם ומהקרבה הוא דמעטיה אבל מקדושה לא. לנאכל במומו ולא כשהוא תם.
אי הכי אפי' האידנא נמי בזמן הזה יהא נוהג. גזירה משום יתום שלא יכניסו לדיר להתעשר ולאו בר עשורי הוא כדתנן במתניתין. מעיקרא נמי בפני הבית נמי לא משום יתום. אפשר בהכרזה דמכרזי דיתום לאו בר עשורי. משום תקלה דשמא לא יוכל להמתין עד שיומם ויאכלנו תם. ובזמן [ש]בהמ"ק קיים ליכא למיחש לתקלה דהא מצי מקריב לאימוריו בשעה שירצה ומצי למיכליה. אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה דכל הני הוו לבדק הבית ואי אפשר למיצנעינהו עד שיבנה הבית ואתי בהו לידי תקלה הלכך [אם הקדיש] בהמה תעקר כו'. אי הכי כיון דמעשר בזמן הזה לא קדיש דחיישינן לתקלה בכור נמי ניחוש לתקלה ולא (לקרבן) [ליקדש]. הכי קא אמרינן לקנינהו לאודניהו לעובד כוכבים עד שהן במעי אימן דהוי ליה שותפות עובד כוכבים ולא ליקדש כי היכי דלא ליתי לידי תקלה.
<h2>דף נג:</h2>
לא משום הכי בכור קדיש האידנא דאפשר כדרב יהודה דמטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם ולא יאכל תם. התם נמי גבי מעשר דאפשר דשדי ביה מומא מעיקרא קודם שיצא עשירי והוי בעל מום ולית ביה משום תקלה וליקדיש. מי ידע הי נפק דלישדי ביה מומא מעיקרא וכי תימא כו'. ושכיחי מומי בלקוחין ולא שכיחי תמין בלקוחין כדי צורך הקרבה הלכך אסור למישדא מומא בעדריה ומשום הכי לא קדיש מעשר האידנא.
אין משנין אותן מקדושה לקדושה אפי' מקדושה קלה לחמורה כגון שלמים לעולה. אבל מקדישין הקדש עילוי ומחרימין אותן כיצד כדתנן בערכין בפרק המקדיש מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר הן דאמרי' חייב באחריותן נותן דמיהן לכהנים מפני שהחרימם ואם נדבה הן נותן את טובתה לכהנים כיצד שור זה עולה היינו נדבה דלא אמר עלי אומדין כמה אדם כהן שאינו ממשמר זה שמשמש נותן לבעלים בשור זה שימתין לו עד זמן משמרתו כדי שיעלהו עולה שיזכה בעורו וההיא טובת הנאה יתן לכהנים כשהחרימן וכן המקדיש את קדשיו הקדש עילוי שמעלה אותן הדמים לבדק הבית אם נדר הן נותן את דמיהן ואם נדבה הן נותן טובתה להקדש. מהו דתימא התם הוא דאין משנין דכל בהמה לאו לעולה קיימא דלא חזיא לעולה אלא זכר להכי לא חיילא אשאר קדשים אבל הכא לגבי מעשר דכל בהמה למעשר קיימ' בין זכר בין נקבה. למאי נפקא מינה אי קדושת מעשר חיילא אמוקדשין על שלמים דמאי קדושה חמורה איכא במעשר דליתיה בקדשים קלים איכא למיקם עליה בלא יגאל וכו' קדשים קלים אית להו פדיון ומעשר בהמה לית ליה פדיון.
<h2>דף נד.</h2>
אשכחן תירוש ויצהר ודגן ויצהר דכתיב חלב בזה וחלב בזה לומר שאין מעשרין מזה על זה. תירוש ודגן דלא כתיב חלב אדגן מנין דאין מעשרין מזה על זה. דאמר חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא במפולת שורים דהשתא לא מצית למימר דתירוש ודגן ודגן ודגן הוי כלאים דעד דאיכא חטה ושעורה וחרצן לא הוי כלאים כו'. היכי מייתו לה בק"ו. אפילו ע"י דבר אחר אם יצרף עמהן עוד מין אחר חטין או שעורין לא הוי כלאים אפילו הכי אין מעשרין מזה על זה. ושאר מינין דעלמא כגון פולין ועדשין מנא לן דאין מעשרין מזה על זה. אלא מעתה כיון דגמרת דאין מעשרין ממין על שאינו מינו מדכתיב כל חלב תרי זמני כלומר תן חלב לזה וחלב לזה. גבי מעשר בהמה דלא כתיב תרי זימני מעשר מעשר דלא כתיב מעשר בקר ומעשר צאן הכי נמי דיתעשרו מזה על זה.
<h2>דף נד:</h2>
הדר אמר [אמר] קרא העשירי כדכתיב תרי זימני מעשר מעשר דמי. אי הכי כבשים ועזים נמי נימא תן עשירי לזה ותן עשירי לזה ולא יתעשרו מזה על זה. הא כתוב וצאן כל משמע צאן אחד. הכא נמי לימא כל חלב תירוש ודגן כל משמע דגן אחד ויתעשר חטה על שעורה. ראשיתם תן ראשית לזה וראשית לזה שלא יתעשרו מזה על זה. דאי ס"ד כבשים ועזים נמי לא יתעשרו זה על זה לכתוב כל מעשר בהמה ולא לכתוב בקר וצאן. הוה אמינא אפילו חיה כי היכי [דילפינן] חיה מבהמה (ילפינן) לענין הרבעה הכי נמי יליף חיה למעשר. הא ליכא למימר משום (דמי) דמעשר תחת תחת מקדשים גמר וחיה ליכא בקדשים ואכתי לכתוב כל מעשר בהמה ואתי בק"ו מחדש וישן ומה חדש וישן שאין כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה בקר וצאן למה לי כו'. אבל כבשים ועזים מתעשרים מזה על זה דלהכי אתי וצאן דכל משמע צאן אחד ולהכי מייתר. אלא הכא מי סגיא דלא כתב דגן למעוטי שאר מינין דאין מחייבין במעשר מן התורה ולאו מייתר הוא למימר כל מעשר דגן אחד. אימא לערבן לבקר וצאן האי וצאן דכתוב לאו להכי כתוב דמעשרין כבשים על העזים אלא לערבן בקר וצאן דמעשרין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר. לרבא נמי דמפיק וצאן לכל משמע צאן אית ליה נמי העשירי תן עשירי לבקר ותן עשירי לצאן.
מצטרף כמלא רגל בהמה רועה כלומר כל אותן בהמות של אדם אחד שרועות בשדה אחד כשיעור שרגל בהמה הולכת ורועה אחד יכול לשומרן מצטרפין להתעשר ביחד דהוי עדר אחד. ט"ז מיל דקים להו לרבנן דטפי לא אזלא רגל בהמה וכולן שעומדות בתוך ט"ז מיל מצטרפות. היו לו ב' עדרים ובין אלו לאלו ל"ב מיל אין מצטרפין. היה לו עדר א' באמצע אלו ל"ב מביא ומעשרן כולן על אותו עדר שבאמצע שהרי עכשיו אין בין עדר לעדר ט"ז מיל אבל החיצונים אין יכול לעשר אלו על אלו שהרי יש ביניהם יותר מט"ז מיל. הירדן מפסיק למעשר שאם היו לאדם אחד שני עדרים משני עברי הירדן אין מצטרפין למעשר אחד. על ידי מונה רועה כלומר דההוא צאן דרועה אחד יכול לשמור ולמנות הוי עדר ומצטרפין למעשר אחד למנין דהיינו מעשר. דקים להו כו' ותעבורנה כלשון כל אשר יעבור דכתיב גבי מעשר. משום הכי קתני לה. שלשים ושתים משום דקא בעי למיתני סיפא היו לו באמצע אותן ל"ב אבל בעדר אחד טפי מט"ז אינן מצטרפין. וכמה בהמות ליהוו באותן ל"ב מיל דכי הוי לו באמצע מצטרפין. אמר רב חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע דהני חמש חזיין לאיצטרופי להכא ולהכא דכי אזיל רועה גבי הא דבאמצע שלטא עייניה ט"ז מיל להכא וט"ז מיל להכא ומצטרפין דקרינן ביה מונה דמצי חזי להכא ולהכא.
<h2>דף נה.</h2>
ציפורי עומדת בין כפר חנינא וכפר עותנאי ובין שלשתן לא הוי אלא ל"ב מיל. תיובתא דרב דאמר חמש בעינן באמצע כי היכי דליחזי לאיצטרף להכא ולהכא. תרגמה שמואל וכו' ואחת באמצע דההיא חדא חזיא לאיצטרף הכא והכא. אפילו רועה ואפילו כליו כלומר לא תימא דכי הוי בהמה באמצע מצטרף אפילו רועה או כליו קאי באמצע מצטרפין דהא מצי חזי הכא והכא וכליו דכי אתי לאתויי כליו דקאי באמצע שלטא ביה עייניה הכא והכא. כלבא דרועה קאי באמצע מי מצרף אי לא כיון דקרי ליה לכלבא אתי לגביה ולא מצטרך רועה למיזל לגביה לאיתויי דלא אזיל התם לאמצע ולא שליט עיניה להכא והכא לא מצרפן או דלמא כו'.
אלמא דהאי דקאמר דירדן מפסיק משום דלא מיקרבן הוא בשאין שם גשר דלא מצו הני למיקרב להני. אבלטאות כרכים גדולים. דכמקום שיש שם גשר דמי דאין שם מים ביניהם ומצו למיזל הני להני ולא מיצטרף. עשאו גבול בפני עצמו ומפסיק הכי נמי דאם יש לו בהמות בגבול של ב' שבטים דלא מיצטרפי. כולה א"י גבול אחד היא ומיצטרפי. אי הכי ירדן נמי מא"י היא ולא יפסיק. בשלמא לר' חייא דאמר משום דירדן איקרי גבול היינו דקתני הירדן מפסיק אלא לר' אמי דאמר משום דלא מיקרבן הוא ליתני כל נהר סתם מפסיק. אילימא לנודר שלא ישתה מן הירדן. וכל היכא דקרו ליה ירדן בין למטה בין למעלה ליתסר. אלא למעשר בהמה דמפסיק דאין מפסיק אלא מבית יריחו ולמטה. דכרותיה עיקרו של ירדן מקום שמשם גדל היינו ממערת פמייס. מטמא ברביעית כדינו של דם המת. דכרותא דמיא עיקרו של כל מימות של עולם פרת ממנו יוצאין. ושלשה נהרות גיחון פישון חדקל. למטה מפרת כלומר דכל מימות יוצאין ממנו.
<h2>דף נה:</h2>
והא איכא עיניתא דמידליין שבראשי ההרים שנראין שאין יוצאין ממנו. הנהו סולמי דפרת נינהו כלומר סילונים נמשכין ממנו תחת הארץ ונובעין על ראשי ההרים. הוא פרת דמעיקרא להכי כתי' ביה הוא לומר שהוא קדם לאלו. מימיו פרין ורבין שמתגברין ביותר. מכיפיה מתבריך מגדותיו הוא מתברך שאינו מתגדל לא מגשמים ולא ממעינות אלא מעצמו. והיינו פליגא דרב דאיהו אמר סהדא רבא פרת לומר שמגשמים הוא מתגדל. ומפצי ביומי תשרי ומניחן בקרקעית הנהר לפי שכל הנהרות מתמעטין ביומי תשרי מן החום שהיה ויש טיט בקרקעית המים בעיקר הנהר והיה משים המפצין כדי שלא ישקעו רגליהן בטיט וליהוי חציצה לטבילה וההיא דאמר שמואל לעיל נהרא מכיפיה מבריך הוי פליגא אהא דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין כלומר אין המים מטהרין שאין שם נוטפין אלא זוחלין בלבד מטהרין אלא פרת ביומי תשרי לפי שכבר נתמעט ממי גשמים שנטפו בו אלמא ממי גשמים הוא מתגדל ביומי ניסן כשמפשרין השלגים והמטר רב ואיהו אמר דאינו מתגדל אלא מכיפיה.
<h2>דף נו.</h2>
תניהו ענין למעשר בהמה דאיתיה בעשיה שמכניסו לדיר וקורא לו שם מעשר וסוקרו בסיקרא. תנהו ענין לחטאת ואשם דאיתנהו בעשיה שמקדישן. הא לא מצי אמרת דומיא דבנך בעינן דאינו בא על חטא והני באין על חטא. אימא תניהו ענין לעולה ושלמים דאיתנהו בעשיה ואינן באין על חטא. לא ס"ד דומיא דבנך בעינן שאינו בא בנדר ונדבה לאפוקי עולה ושלמים דבאין בנדר ונדבה. אמר רבא הא לא קשיא ההיא דר' אסי דאמר קרא כן תעשה שלא יהא לקוח ואימתי מיעט הכתוב לקוח בשעת עשיה כלומר בזמן שראוי להקרבה יש בו איסור לקוח אבל כשהן עוברין דלית בהו עשיה דלא חזי להקרבה לית בהו איסור לקוח. איסור לקוח חל על מחוסר זמן שאם לקחו קודם ז' ימים קודם שנראה להקרבה אינו נכנס לדיר להתעשר לעולם אע"ג דלקחו שלא בשעת עשייה. מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ושעת עשייה קרינן ביה. הלכך יש בו איסור לקוח. אף מחוסר זמן קדוש לפני זמן במעשר וקרב לאחר זמן.
<h2>דף נו:</h2>
ואמאי מוקמינן לה בחזר ולוקחו ותעשריה איהי הזונה עצמה ובמעשר לית ביה איסור אתנן כדאמרי' לקמן כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו דבר ערוה פוסל בו ומעשר לא פסיל ביה מומא. בזונה עובדת כוכבים עסקי' דלאו בת עשורי היא. תועבה תועבה מעריות כתיב הכא כי תועבת ה' אלהיך הוא וכתיב בעריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה בהך זונה דלא תפסי בה קידושי דכתיב לא תתחתן בם אתננה אסור. והאי לאו זרעיה כדגמרינן ביבמות [כ"ג ע"א] בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה וכדמפרש התם דהא זרעיה הוא (דתפסי) [ותפסי] בה קידושי.
האחין השותפין מיירי באחין שחלקו ירושתם וחזרו ונשתתפו שחייבין בקולבון הואיל וחלקו אם נתנו ביחד שקל צריכין להוסיף קלבון דהיינו פונדיון שכך מכריעין ב' חצאי שקלים יותר משקל ואע"ג דחזרו ונשתתפו לא נפטרו מן הקלבון דכיון דחלקו ה"ל כשני ממונות. ופטורין ממעשר בהמה דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ולקוח במעשר בהמה פטור ועוד כיון דנשתתפו נפטרו מן (הבכורה) [המעשר] כדאמרי' בגמ'. קנו מתפיסת הבית כלומר שלא חלקו ירושתן ומעצמן השביחו וילדו חייבין במעשר בהמה דנתחייבו הנכסים במעשר כבתחלה בחיי אביהן ואם לאו שחלקו ונשתתפו והדר ילדו פטור. חלקו וחזרו ונשתתפו היינו פירוש דרישא. כל פטר רחם כו' יהיה לך. ת"ל יהיה לרבות אותן שקנו מתפיסת הבית שחייבין. פשיטא דהכי איתא דכל הני יכלינן למידק ממתניתין ומאי קמ"ל ר' ירמיה. סד"א כיון דחלקו בבהמה דעיקר טורח בבהמה הוא דטפולה מרובה וצריכא לסייע כל חד לחברו ואינהו לא חשו לכולי האי ופלגי בהמה ודאי גלו אדעתייהו דלאפלוגי כספים קיימי ואע"ג דלא חלקו עדיין כספים כמו שחלקו דמו וליחייבו בקולבון קמ"ל דלא אלא מה שחלקו חלקו ומה שלא חלקו לא חלקו. לא שנו דכי חלקו בהמה פטורין מן המעשר אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים דהני ודאי לקוחות הן ולא חלוקה גמורה אבל חלקו זה וזה בשוה לא לקוחות הן אלא חלוקה גמורה ואמרינן לכל אחד הוברר שזהו חלקו המגיעו וחייבין במעשר. חלקו תשעה שמנים כנגד עשרה כחושין היינו נמי ענין לקוחות.
<h2>דף נז.</h2>
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דלית ליה ברירה ומשום הכי מחזירין זה לזה ביובל דאין אומרין זהו חלקו המגיעו. אף שורך וצאנך בברור לך שיהא חלקך ואין ברירה. אבל שדה של ירושה דלאו מכר הוא אימא לא ליהדר. ואי אשמועי' שדה ירושה דמחזירין זה לזה כיון דכלקוחות הן היינו חומרא. אבל הכא גבי מעשר בהמה אי משוינן לה כלקוחות היינו קולא דפטירי ממעשר אימא לא. אי נמי אי אשמעינן בשדה. דכלקוחות הן ומחזירין משום דבתחלה כלומר השתא כי מחזירין שייך כל חד וחד בדחבריה כבתחלה כמעקרא קודם חלוקה ומקיימי קרא דכתיב תשובו איש אל אחוזתו הילכך קאמר אין ברירה כי היכי דמחזירין אבל הכא במעשר בהמה דלית בה דין חזרה ביובל אימא ליהוי ברירה קמ"ל דלא. שכנגד הכלב אסורין כל העשרה דלא ידעינן הי ניהו הוי מחיר כלב חילופו. אי דשוו כולהו עשרה כהדדי כל חד וחד שוה כהכלב הכי נמי דאמרינן ליברור בחד כנגד הכלב. דהאי משהו שייך בכולהו י' וליכא ברירה הלכך שכנגד הכלב כולן אסורין בהקרבה.
כל שמתה אמו כשנולד זה או נשחטה שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והשלח קיים העור שלה שיכול אדם לכורכו בעור אמו ולחממו בו אין זה יתום. שור או כשב שיהא מיוחד שור או כשב פרט לכלאים. ומה כאן במעשר פרט לטרפה שבגלוי דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת אף להלן בקדשים פרט לטרפה. טומטום אין נכנס דקסבר דבריה היא. ואי לא גמר הנך גופייהו דממעט מנא ליה. איתקש לאתנן דכתיב בחד קרא. קסבר ספיקא הוא וממה נפשך אי זכר הוא אי נקבה היא חייב במעשר.
<h2>דף נז:</h2>
שלש גורנות למעשר כלומר בג' פעמים בשנה מעשרין מעשר בהמה בפרוס הפסח כו'. ולמה לא אמרו בא' בתשרי כלומר כיון דקסברי דבאחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה כדאמרי' בגמרא. כל קבל חרפי אפלי וקייטי המבכירות מתעברות בתשרי ויולדות בניסן ומתעשרין סמוך ללידתן והמאוחרות יולדות בתשרי והיינו פרוס החג וקייטי יולדות בקיץ בפרוס עצרת ואמאי גורנן בהני זימני.
<h2>דף נח.</h2>
כדי שתהא בהמה מצויה לקנות לעולי רגלים דאחר שמעשרים מוכרים אותם ואע"ג דתנן עד שלא הגיע כו' אפילו הכי משהי להו לגורן ומעשרן דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה דמעשרן והדר מזבין להו. דטבלן בגורן כטבל של דגן מדרבנן ולא מדאורייתא. פרוס פלגא כדאמרי' כמה ישהה בבית המנוגע בכדי אכילת פרס וההוא פרס הוי פלגא כדאמרינן חציה לבית המנוגע. זמנין דמקלע הגורן ביום שלשים של אדר כשהוא מלא דאכתי הוו ט"ו יום לפסח וזימנין דמיקלע בכ"ט באדר כשהוא חסר משום הכי לא קבע ליה זמן רבי עקיבא. בכ"ט באדר ובאחד בסיון. מאי שנא דבן עזאי לא יהיב פרוס לעצרת ט"ו ימים אלא ה' יום איידי דלא נפישי הני דילדי בקייטי אי אמרת ליקדום למעשר ליעשרינהו ט"ו יום קודם שלמי להו קמי רגל דמיתאכלי ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלי' בעצרת. בן עזאי לטעמיה כדאמר לקמן במתני' האלוליים מתעשרין לעצמן. זימנין דמחסרי ליה לאב והוי ביום שלשים ר"ח אלול ואי הוה מעשרינהו ביום שלשים לא הוי היכרא בין חדש לישן דהשתא נמי הוי זמן דחדש לעשורי. דאמר ב' שבתות דהוי י"ד ימים קמי פסחא. ואם שחט פטור דלא הוי טבל מדאורייתא.
הואיל והללו אומרים כך רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה ור' מאיר אמר באחד באלול. משום הכי אמינא דהאלוליים יתעשרו לעצמן מספיקא דלא ידעינן כמאן כו'. כקליפת השום שהוא קל. חוץ מן הקרח הזה היינו ר' עקיבא דרבי יהושע בן קרחא היינו בנו של ר' עקיבא כדגרסי' התם [שבועות ו' ע"א] א"ל ר' יהושע בנו של ר' עקיבא לר' עקיבא. מפי חגי זכריה ומלאכי אמרוה הני תנאי דהוי כנבואה הילכך לא מצי קאי אטעמא. חמשה בתשרי וחמשה באב הבא מצטרפין. פשיטא דלבן עזאי לא מצטרפי אלוליים. מהו דתימא כי היכי דמפסקי ראשי שנים דאין מעשרין מן החדש על הישן הכי נמי מפסקי גרנות דהנך חמשה דתשרי וחמשה דאב דיש ביניהם גרנות של מעשר אימא לא מצטרפי קמ"ל דמצטרפי כדתנן חמשה כו'.
<h2>דף נח:</h2>
מאי אמרת ליצטרפי לגורן אחר הנך ה' דקאמרינן דפטירו עשירי ודאי אמר רחמנא שלא נכנס לדיר מעולם אלא עכשו. ולא ספק דשמא עשירי שיצא הוא מאותן ה' שנכנסו לגורן כבר והם ספק של שנה זו ספק של שנה שעברה. פשיטא דלבן עזאי חד מן אלוליים בעי למישקל ומאי קמ"ל רבא. מהו דתימא ליגזור דלמא אתי למשקל מהנך דלאו אלוליים קמ"ל דליכא למיחש דהא אפשר שירביצן או שיעמידן לאלוליים כדי שיהיו נכרים לו ויכול למנותן ולא אתי למישקל מאידך.
קפץ א' מן המנויין לתוך אלו שלא נמנו עדיין כולן פטורין והנהו קרו מנויין מא' ועד ט' קודם שיצא העשירי והני מנויין פטורין אע"ג דמת עשירי בדיר משום מנין הראוי דבשעה שיצאו הן עדיין היה עשירי חי והיה ראוי להשלים המנין וכן כל מקום שמשתייר בדיר כדי להשלים למנין אותן שיצאו קרי לאותן שיצאו מנין הראוי ומשום הכי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין דמנויין שיצאו נפטרו במנין הראוי וכי קפץ לאותן הוו כולהו ספק מנויין. מן המעושרין לתוכן מיירי במעשר עצמו כולן ירעו דכולהו הוי ספק מעשר. גזירה משום לקוח ויתום להכי מעמיד אימן בחוץ להודיע שאין שם לקוח ויתום ואימותיהן בחוץ משום דכבר מעושרות הן. ואין זה עשירי דלא מנאן. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן בב' תרומות הכתוב מדבר דאקיש קרא תרומת מעשר לתרומת גורן. דהיינו כדגן מן הגורן מה תרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה שאין צריך למנות עד מאה וליטול שנים כדאמרי' [שבת קמ"ב ע"א] נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ואמרינן [דמאי פ"ז מ"ד] ב' לוגין שאני עתיד להפריש הן תרומה.
<h2>דף נט:</h2>
אף תשיעי אינו קדוש שאינו נאכל אלא במומו אסיפא דמתניתין מיירי. אלא א"כ נעקר שם העשירי הימנו מעשירי דלא קרא לעשירי עשירי אבל קראו עשירי לודאי עשירי התשיעי חולין. והדין נותן ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב כדאמרינן במתניתין ואחד עשר קרב שלמים אינו קדוש האחד עשר אלא א"כ נעקר שם העשירי ממנו מן העשירי כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי. והיא הנותנת כלומר מאותו דין שאתה מביא נלמד שהתשיעי ליהוי קדוש אע"פ שלא נעקר שם עשירי מעשירי. דאיברר ליה עשירי שכבר יצא. דאכתי לא איברר ליה עשירי שעדיין לא יצא קדוש תשיעי אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו דלא קרא לו שם (אחד) [אחר] שנשאר בדיר.
לאו דאיפטרו במנין הראוי שכשיצאו מן הדיר עדיין נשאר בדיר שהיה יכול להשלים מנינן. ודילמא מהכא לא מצית דדילמא מהנהו מנויין קאמר דקפץ לתוכו הנהו דכבר עישר עלייהו. ההוא לא מצית אמרת דהדר קתני לה מן המעושרין אלמא דהאי מנויין דקאמר דלאו מעושרין נינהו. ודלמא מאי מן המעושרין דקאמר שקפץ מעשר עצמו לתוכו. דיקא נמי דקתני ירעו דכולהו הוי ספק מעשר. והאי מן המנויין דקאמר מהנך דכבר עישר עליהן ואכתי לא מצי יליף מהכא דמנין הראוי פוטר. אלא אמר רבא מקרא יליף דכתיב יעבור ולא שכבר עבר. אם מן המנויין מת מאותן שיצאו מן הדיר. מונה ומשלים עליהם ועל אותו שמת עד שיהיו עשרה ויפריש אחד. ואם משאינם מנויין מת מהנך שבדיר. מנויים שיצאו לחוץ פטורין שפטרן מנין הראוי שבשעה שיצאו עדיין לא מת והיה ראוי להשלים מניינם לעשרה. ושאינם מנויים אותן שנשתיירו בדיר הארבע' לא ניפטרו אלא מצטרפין לגורן (אחד) [אחר] לעשרו עם שאר בהמות.
ואם לאו שלא יצאו בפתח שיצאו ששה אלא בפתח ארבעה דהשתא הוו שמונה ולא חזו למעשר. הששה שיצאו ראשונים פטורין משום דבשעה שיצאו מן הדיר נשתייר בדיר מנין הראוי להשלימן לעשרה והנך ארבעה ואינך ארבעה מצטרפין לגורן אחד. יצאו ארבעה תחלה בפתח זה כו'. נוטל אחד למעשר והשאר פטורין אפילו אותן ארבעה שיצאו תחלה משום דאינהו נפטרו במנין הראוי. ואם לאו שלא יצאו אלא בפתח הארבעה ד' ראשונים וו' שניים פטורין משום דנשתייר בדיר שראוי להשלימן. והנך ד' אחרונים מצטרפין לגורן (אחד) [אחר]. אם אותן ששה כולם בפתח אחד יצאו או בפתח ד' ראשונים או בפתח ד' שניים הוו י' ונוטל מהן אחד והשאר פטורין כולן אפילו אותן ד' שלא יצאו הו' בפתחן משום דאותן [ד' שניים נמי] כי יצאו הוו להו מנין הראוי ואם לאו ששלשה מהן יצאו בפתח זה וג' בפתח זה הד' ד' פטורין משום דיצאו במנין הראוי והו' מצטרף לגורן (אחד) [אחר]. מהו דתימא ודאי מנין הראוי אמרינן כגון היכא דיצאו ששה בפתח זה וד' בפתח זה ונשתיירו ד' דודאי הנהו דנשתיירו ולא חזו לאיצטרופי אלא עם הששה אבל ספק מנין הראוי כגון כשנשתיירו ששה בדיר דחזו לאיצטרופי בין להני ארבע בין להני ארבע ולא ידעינן להי מצטרפי אימא לא קמ"ל. והשאר פטורין הנהו חמשה (נמי) שלא הכניס משום דלית בהו שעור מעשר אלא יעשה להן דבר שיתחייבו במעשר כולן יכניסן לדיר ויוציא עשרה ויטול מהם אחד והשאר החמשה מאחר שנכנסו בדיר ואין בהן שעור מעשר הדיר קובען שמצטרפין לגורן (אחד) [אחר].
<h2>דף ס.</h2>
והשאר פטורין מלהצטרף אע"פ שהכניסן כולן לדיר. בריגלא בשבת שלפני הרגל שדורשין בו. דהאי חד דנשתייר בדיר הי"ט חזי להשלים להכא ולהכא ואמרינן דספק מנין הראוי פטורין. ולישני ליה אפילו בדיר של פתח אחד וכגון דמנה ט' וכי מטא י' קרא ההוא י' חד מרישא ומני עד עשרה דהשתא נפקו בין ט' ראשון בין ט' אחרון במנין הראוי. קסבר רב הונא משום הכי ליכא לתרוצא הכי משום (דהוי) [דהאי] עשירי שקראו אחד לא כלום עבד דעשירי מאליו קדוש למעשר אפילו שלא קראו עשירי והנך ט' דמשתיירו לית בהו מנין הראוי וצריכי לאיצטרופי לגורן אחד אבל בב' פתחים דט' נפקי מהכא וט' מהכא וא' נשתייר ודאי ראוי להשלים הכא והכא. ולישני ליה בחד פתח וכגון דמנאן זוגות זוגות שנים באחד עד שהגיע לט' הוו להו י"ח והוציא האחד שנשתייר וקראו עשירי לפטור הללו ט' והללו ט'. קסבר רב הונא. עשירי למנין בהמות הוא קדוש ולא לחשבון המונה כלומר דלא אזלינן בתר מנין דידיה דמונן זוגות זוגות אלא כיון דנפקו ה' זוגות הרי י' בהמות והוי חד מנייהו קדוש ואידך ד' זוגות לית להו מנין הראוי ולא ליפטרו הלכך ליכא לשנויי הכי. זכאי אמו דרב הונא בר סחורא דאע"ג דלא הוה חכם כ"כ תריץ לו הברייתא לרבא בריגלא לפני רבים בשבת הרגל שתרצה לו כשמעתיה דרבא דאמר מנין הראוי פוטר.
מתני'. מנאן אחד לאותן שנים. התשיעי והעשירי מקולקלין דתשיעי הוי עשירי ועשירי הוי אחד עשר ושלמים ומעשר מעורבין זה בזה (ואין) [והם] נאכלין במומן דשלמים אית מינייהו חזה ושוק לכהנים ומעשר אין ממנו חזה ושוק לכהנים אלא אימורין למזבח ואי יהיב מיניה חזה ושוק לכהנים קא מייתי קדשים לבית הפסול דשמא כהנים לא היו מצויין לאכלו מפני שיש להם קדשים אחרים ומשיירין אותן חוץ לזמנו ונמצאו באין לבית הפסול דהא חזה ושוק דמעשר ודאי חזי לישראל הלכך לית בהו תקנה אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויפדה הא' של שלמים במעות ואחר כך נאכלין כולן לישראל. מנאן זוגות זוגות וכשהגיע לזוג העשירי נטל שנים למעשר. קינטרסין שמנה מאה ונטל עשרה למאה. למנין שלו הוא קדיש כמו שהוא מונן. למנין בהמות כדאמרן אלא למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש אמאי מקולקלין א"כ הוה ליה כאילו קרא לודאי תשיעי תשיעי ולודאי עשירי עשירי. אמר לך ר' יוחנן ומתרץ אליבא דרב כהנא דכי אמינא למנין בהמות קדוש היכא דאיכוון לאפוקינהו כולהו זוגות זוגות או קונטרסין אבל הכא במתני' דנפק ממילא דקתני יצאו שנים כאחד מעצמן לא קדוש למנין בהמות אלא למנין שלו. מנאן למפרע שלראשון קרא י' לשני ט' עד א'. הואיל ואיתיה במניינא דפרסאי דלעשרה קרו חד הוי האי חד נמי עשירי למנין שלו וקדוש.
[משנה] שלשתן מקודשין ולא קא מיירי בנתערבו. התשיעי נאכל במומו כשיפול בו מום הואיל וקראו שם מעשר ומעשר גמור לא הוי להקרבה דהא תשיעי הוא אלא נאכל במומו ועשירי מעשר וחזי להקרבה אע"ג דקרא תשיעי לעשירי ודאי מאליו הוא קדוש. וי"א קרב שלמים דמאחר דקדש עשירי ודאי הוי האיך שלמים ועוד מש"ה קדיש האי י"א דכיון דנעקר שם עשירי מעשירי ונקרא תשיעי וי"א נקרא עשירי מש"ה תפיס בו קדושת שלמים מאחר שנתקדש העשירי ודאי. ועושה תמורה שאם המיר בהמה אחרת באותו הי"א הוי נתפס בתמורה. וכי יש תמורה עושה תמורה כלומר האי י"א גופיה הוי תמורת מעשר כדקאמר בגמ' טעות מעשר תמורה והוי הוא תמורה היאך עושה תמורה והלא אין ממירין חוזרין וממירין. אמרו משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב כלומר ודאי אין תמורה עושה תמורה והכא האי י"א לאו תמורה הוא ולא הויא כשאר תמורה אלא שם מעשר איקרי עליה ולהכי קרבה אבל אי הויא תמורת הגוף של מעשר כדרך שאר תמורות לא הות קרבה דהא גרסינן בפרק ראשון של מסכת תמורה דת"ר לא יבקר כו' עד רבי אומר למה יצא מעשר מעתה לדונו בתמורת שמו ובתמורת גופו לומר לך תמורת שמו קרבה תמורת גופו לא קרבה. והאי י"א תמורת שמו הוא ולהכי קרבה ולהכי עושה תמורה דליתא כשאר תמורה דשאר תמורה תמורת הגוף הויא.
<h2>דף ס:</h2>
וכל מעשר לרבות כל שקרא עליו שם מעשר. אף שמיני ושנים עשר שאם קרא לשמיני מעשר ולשנים עשר. וטעותו מקדשת כגון כשקרא לתשיעי עשירי או לאחד עשר עשירי. מה הוא אינו קדוש אלא בסמוך כלומר העשירי עצמו כשקורא אותו עשירי אין לך סמוך יותר מעצמו. אף טעותו אינה מתקדש' אלא בסמוך לו לאפוקי שמיני ושנים עשר. אף טעותו מיוחדת כלומר שאינו מקדש אלא אחת או תשיעי או אחד עשר ומותיב למתני' דקתני שלשתן מקודשין דהיינו שתי טעיות. הא מני דבעי' טעותו מיוחדת ר' אלעזר בר' שמעון דתניא לעולם כו' עד שישתוק בתשיעי שלא יקרא לו שם עשירי ויקרא לעשירי תשיעי ולי"א עשירי דליכא אלא טעות אחת דאחד עשר עשירי דעשירי תשיעי לא הוי טעות משום דעשירי מאליו הוא קדוש. וא"ת הכי נמי לימא שאם שתק בי"א ולא קראו עשירי ולתשיעי קראו עשירי ההוא תשיעי ליהוי קדוש הואיל והוי טעות מיוחדת הא לא קשיא (בדין) [דבדין] הוא די"א הוי קדוש הואיל וכבר קדש עשירי גופיה הוה ליה האי י"א תמורת שמו של מעשר ואיתפיס הוא בקדושה אבל תשיעי דאכתי לא קדיש ליה מעשר דגופיה היכי ליתפסיה לתשיעי לקדושיה הואיל ואיהו גופיה אכתי לא הוי קדוש להכי נקט י"א ולא נקט תשיעי. וסבר לה ר' אלעזר כאבוה ר"ש דאמר בתמורה [ט' ע"א] אין מימר חוזר ומימר דלאחר שהמיר בבהמת קדשים בהמה של חולין אינו חוזר וממיר אחרת של חולין באותה בהמה של קדשים והכא נמי תשיעי וי"א אין ממירין בעשירי ומסתברא דהך מילתא אליבא דר' יוחנן היא דאמר התם כשם שאין ממירין שנים בא' כך אין ממירין וחוזרין וממירין.
עשירי וחולין מעורבין זה בזה ושניהם יאכלו במומן לבעלים ולהכי קאמר עשירי וחולין מעורבין דאי עבד גיזה ועבודה בחד מינייהו או אכל חד מינייהו בלא מום או גאל או מכר א' מהם הואיל ואית בהו חד חולין מספיקא לא מלקינן ליה הואיל ואית בהו חד חולין. עשירי מאליו הוא קדוש אף על פי שלא קראו עשירי. ולתשיעי תשיעי קא קרי ליה וכיון דיצאו שנים כאחד ולא ידע הי עשירי והי תשיעי לפיכך עשירי וחולין מעורבין זה בזה. עשירי ותשיעי מעורבין זה בזה וה"ל תרוייהו קדושים ואם גאל או מכר א' מהן לוקה דתרוייהו עשירי קרי להו ויאכלו במומם לבעלים. עשירי וי"א מעורבין זה בזה די"א חזי להקרבת שלמים ואינו נאכל במומו לבעלים והשתא ליהוו תרוייהו רועין עד שיסתאבו והדר פודה חד מינייהו משום ההוא דשלמים וליהוו תרוייהו נאכלין במומן לבעלים. עשירי וחולין מעורבין ותרוייהו יאכלו במומן לבעלים בלא שום פדיון. היינו הך עשירי וי"א מעורבין היינו עשירי ותשיעי מעורבין ומחדא שמעינן אידך. הא קמ"ל האי י' וי"א מעורבין דכל כי נפקי בבת אחת וקראן עשירי תרוייהו קדשי והוי חד קרב שלמים אע"ג דלא נעקר שם עשירי מעשירי דקראו עשירי. הני מילי דבעינן דליתעקר שם עשירי ממנו לכי נפקי בזה אחר זה דכיון דקרא לעשירי ודאי עשירי לא קדש אחד עשר אבל בב"א כי נפקי בחדא וקראן עשירי תרוייהו קדשי. לאו לאתויי בב"א דלא קדש נמי י"א. לא לאיתויי יצא עשירי לבדו ולא דיבר שלא קראו י' ואח"כ יצא אחד עשר וקראו עשירי דאינו מקודש אחד עשר דהא לא (נפקי) [נפקע] שם העשירי ממנו דעשירי מאליו הוא קדוש אבל בב"א תרוייהו קדשי. דאי לא תימא הכי (דתנן) [הא דתנ'] וכו'. דקדים חד מנייהו ואפקיה לרישיה וקרייה אחד עשר קמי דליקרי עשירי דהא נעקר שם עשירי מעשירי. והדר איערוב ובשעת יציאתם ממש לא קדם א' את חברו. וכמאן קא חשיב האי עקירה היכא דקראו אחד עשר דלא כרבי. היכא דאית ליה בהמות טובא לעשורי דודאי כי קרי לעשירי אחד עשר לאו אחד עשר ממש הוא דקאמר אלא עשירי הוא דקרייה. וחד עישורא קרי ליה כלומר הרי כבר מניתי אחד עישור וכבר הפרשתי מעשר א' מן המעשרות שיש לי להפריש. היכא דלית ליה בהמות טובא אלא (או תשעה) או עשרה או ט"ו ודאי כי קרי לעשירי י"א אפי' ר' מודה דהוי עקירת שם עשירי ממנו וליתא לדרבא דאמר בב"א תרוייהו קדשי. יצאו שנים בעשירי וקראן י'. כרבנן דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול דעשירי ואחד עשר מעורבין מעשר ושלמים ואי אמרינן דתרוייהו קריבין ובעי למיהב מתרוייהו חזה ושוק משום ספק שלמים זימנין דהוי לכהנים רוב קרבנות ולא מספקי למיכלינה להני חזה ושוק בתוך זמנן ואתי לידי פסול לשרפה ומעשר ראוי לאוכלו לישראל כולן חוץ מאימורין וישראל מרובין הן ויכלי למיכליה בתוך זמנו והשתא ממעטינן באכילתו ויהבינן להו לכהנים ואתי לידי פסול להכי ירעו עד שיסתאבו ופריק חד מינייהו וליהוו תרוייהו נאכלין במומן לבעלים. והא פלוגתא דרבנן ור"ש הוא במס' זבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו בחטאות [ע"ה ע"ב] אשם שנתערב בשלמים ר"ש אמר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אע"ג דאתי שלמים לידי פסול דלא מספקי למיכלינהו לזמנו של אשם אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול.
<h2>דף סא.</h2>
וסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה כתמורת חטאת. וכי תימא ר"מ למאי דסבירא ליה דלנפשיה קאמר דלר"מ קריבה ולר"י מתה. אין בין אחד עשר לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורה שלמים דעלמא עושין תמורה שמתפיס חולין תמורתן ליקרב תחתיהן ואחד עשר אין תמורתו קריבה. הא איהו גופיה קרב אע"ג דאמר תמורה כדקאמר וכי יש תמורה עושה תמורה כו'. הבקר לרבות אחד עשר הבקר דכתיב גבי שלמים [ויקרא ג' א'] אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר ה"א יתירא. אף התשיעי לשלמים. וכי הקדש לפניו מקדש כלומר קודם שהוא עצמו יהא קדוש היאך מקדש לפניו להכי תשיעי לא מקדש אבל אחד עשר דהיינו לאחריו מקדש. אלא תרגמא הא דתניא ימותו במעשר בזמן הזה ומשום תקלה דלא לישדי ביה מום.
קרא לתשיעי עשירי קדוש דהא יכול לאוכלו כולו לאחר שיפול בו מום בלא פדיון. ו[ל]אחד עשר עשירי אינו קדוש הואיל ומפסידו חזה ושוק שלו ואי משהי ליה עד שיפול בו מום צריך פדייה ולא עשה שליחותו. ולא לעוותי שאינו יכול לאוכלו תם. כדעתו של בעל הבית לפי מה שמכיר דעתו של בעל הבית אם הוא עין יפה או לא שהרי אמרו [תרומות פ"ד מ"ג] עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מחמשים עין רעה אחד מששים דכתיב [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם לדעתכם. [פיחת עשרה או הוסיף] עשרה תרומתו תרומה. משום דאיכא דתרים הכי ואיכא דתרים הכי מצי למימר בהכי אמדתיך שכן דעתך לתרום ואית דתרים הכי הלכך תרומתו תרומה אבל הכא גבי מעשר מצי אמר ליה בעל הבית לא איבעי לך למיטעא אלא הוה לך למיקרי לעשירי ודאי עשירי.
